נסו לדמיין מצב שבו אי אפשר לצאת מהעיר כי בחוץ מחכה צבא חזק שסוגר עליה מכל הכיוונים. בני ישראל החליטו למרוד בה׳. הם ידעו היטב מה נכון לעשות, אבל בחרו לעשות ההפך המוחלט. המילה עַל־כֵּן מלמדת אותנו שהתוצאה הקשה מגיעה בדיוק בגלל זה, כי הם חטאו מתוך כוונה ברורה ולא בטעות.
כדי להסביר עד כמה צבא האויב שה׳ שולח הוא חזק ואי אפשר לברוח ממנו, הנביא מדמה אותו לחיות טרף. הוא מזכיר זְאֵב עֲרָבוֹת, שהוא זאב שמגיע מאזור המדבר והשממה, והוא יְשָׁדְדֵם, כלומר יביא איתו הרס וחורבן. בנוסף אליו יש גם נָמֵר שהוא שֹׁקֵד על הערים. הכוונה היא שהאויב אורב וממתין בסבלנות מסביב לעיר, ממש כמו נמר שמחכה בשקט. בגלל שהאויבים מקיפים את העיר כל כך טוב, כל אדם שינסה לצאת מֵהֵנָּה, כלומר מתוך הערים, ייתפס מיד.
בסוף מוסברת הסיבה לכל המצב הזה: כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשֻׁבוֹתֵיהֶם. יש כאן שתי מילים דומות כדי ללמד אותנו שני דברים שונים על ההתנהגות שלהם. המילה רַבּוּ מתארת את הכמות העצומה של המעשים הרעים שהם עשו, והמילה עָצְמוּ מתארת את העוצמה והעקשנות הגדולה שלהם לעזוב את דרך הישר ולהרוס את הנפש שלהם.