איוב, פרק ל״א, פסוק ט״ו

האדון והעבד שווים לחלוטין במהותם, שכן הבורא אשר עֹשֵׂנִי ויצר אותי בַבֶּטֶן במהלך ההיריון, הוא שעָשָׂהוּ ויצר גם אותו. שוויון זה מתבטא בכך שה' וַיְכֻנֶנּוּ, כלומר הכין ועיצב את איברי הגוף של שנינו על אותה מתכונת בדיוק, ולכן אין לפגוע בהם. יצירה שוויונית זו ניכרת גם בשלב הלידה, שכן נוצרנו בָּרֶחֶם אֶחָד, ביטוי המלמד כי אל אחד ויחיד יצר את שנינו, או שכולנו חולקים שורש אנושי משותף ונוצרנו מאותו הרחם של חוה אם כל חי. מתוך הכרה זו שאין לאדם ייחוס אבות טוב מחברו, נוהג איוב בעבדיו בהגינות, שכן הוא מבין כי לא יוכל לדרוש משפט צדק מאת ה' אם יתעלם מזעקת השווים לו.