קרה לכם פעם שהבטחתם לעזור לחבר, ואז החלטתם לעשות אפילו יותר ממה שהוא ביקש? זה בדיוק מה שקרה עם בני גד ובני ראובן. משה מסכים שהם יישארו לגור בעבר הירדן, אבל הוא שם לב למשהו קטן בדברים שלהם ומתקן אותם בעדינות. השבטים דיברו קודם כל על הצאן שלהם ורק אחר כך על הילדים. משה הופך את הסדר ואומר להם קודם כל בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם ורק אחר כך וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם. הוא מזכיר להם שהמשפחה והילדים הם הדבר הכי חשוב בחיים, והרכוש והחיות נמצאים במקום השני. אפילו המילה לְצֹנַאֲכֶם כתובה כאן בצורה מיוחדת וארוכה עם האות אל"ף, כדי לרמז שהיה להם המון צאן, ושהם הקדישו קצת יותר מדי תשומת לב לשמירה עליו.
בהמשך הדברים משה אומר להם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ. משה דרש מהם בהתחלה לעזור לאחים שלהם להילחם רק עד סיום הכיבוש של ארץ ישראל. אבל השבטים הגדילו לעשות והתנדבו להישאר עוד שבע שנים נוספות, עד שכל שבט יקבל את השטח שלו! משה לא הפך את השנים הנוספות האלה לחלק מההסכם הרשמי, וזה נבע מתוך דאגה אמיתית אליהם. הוא ידע שאם יקרה איזה עיכוב קטן והם יצטרכו לחזור הביתה מוקדם, הם עלולים לאבד את כל השטח שלהם בעבר הירדן. לכן, העזרה במלחמה הייתה חובה, אבל ההישארות לאחר מכן הייתה הבטחה טובה שהם לקחו על עצמם למען ה'. משה סמך עליהם לגמרי, ובאמת, הם קיימו את ההבטחה שלהם מילה במילה ונשארו לעזור לאחים שלהם במשך ארבע עשרה שנים שלמות.