יצא לכם פעם להביא מתנה יחד עם חברים, ולגלות שכולכם הבאתם בדיוק את אותו הדבר? בחנוכת המשכן קרה דבר מדהים. מנהיגי השבטים הביאו קורבנות לה', וכולם הביאו בדיוק את אותו הקורבן. התורה חוזרת ומפרטת את אותה המתנה שתים עשרה פעמים. למה? כדי ללמד אותנו על השלום והאחווה שהיו ביניהם. אף אחד לא ניסה להתחרות, להשוויץ או להביא יותר מהחבר שלו. חוץ מזה, למרות שהמתנה החיצונית הייתה זהה, כל מנהיג הכניס לקורבן שלו כוונה מיוחדת משלו.
הראשון שהקריב עשה זאת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. זה היה יום חגיגי ומיוחד של התחלות חדשות, אבל גם יום שבו הייתה קצת עצבות, כי ממש באותו היום נפטרו שני אחיינים של נחשון.
התורה קוראת לו נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, שם שמזכיר לנו את הגבורה שלו כשהיה הראשון לקפוץ למים הסוערים בקריעת ים סוף. אבל שמתם לב שמשהו חסר? התורה לא קוראת לו "נשיא" או מנהיג כמו לשאר. הסיבה לכך היא הענווה שלו. דווקא בגלל שזכה להיות הראשון שמקריב, נחשון לא רצה להתגאות על החברים שלו.
הוא הביא את הקורבן לְמַטֵּה יְהוּדָה, כדי לייצג את השבט החשוב שלו, אבל הוא שילם על הקורבן לגמרי מהכסף הפרטי שלו ולא לקח כסף מהשבט. וכשהתורה אומרת שהוא הביא אֶת קָרְבָּנוֹ, היא רומזת שהוא בעצם הביא שני דברים: גם את הקורבן עצמו למזבח, וגם את המעשים הטובים והלב הטהור שלו.