יצא לכם פעם להיות הראשונים שמקבלים תפקיד ממש חשוב? אולי להיות נציגים של הכיתה או להוביל משימה מיוחדת? לפעמים להיות תמיד ראשונים יכול לגרום לנו להרגיש קצת יותר מדי גאווה. כשחנכו את המזבח במשכן, נשיאי השבטים הביאו מתנות וקרבנות לה'. נחשון בן עמינדב היה הראשון שהביא את הקרבן שלו. התורה כותבת וְקָרְבָּנוֹ עם האות ו' בהתחלה, כאילו מישהו כבר הביא מתנה לפניו. למה? כדי ללמד אותו ענווה. התורה רצתה שהוא לא יתגאה ויחשוב שהוא מורם מעל כולם, אלא ירגיש כאילו הוא רק ממשיך מישהו אחר. למרות שכל הנשיאים הביאו בדיוק את אותה המתנה, כל אחד מהם עמד ליד הקרבן וחשב בלב על השבט שלו, כדי לבקש מה' שיסלח להם על הטעויות המיוחדות רק להם.
נחשון הביא שני כלים מיוחדים מכסף טהור. הכלי הראשון היה קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף, קערה גדולה וכבדה שנועדה ללישת בצק, ולכן הדפנות שלה היו חייבות להיות עבות וחזקות. הכלי השני היה מִזְרָק, שהוא כלי דק וקל יותר שדומה לספל גדול. למרות שהקערה הייתה הרבה יותר כבדה, התורה אומרת על שְׁנֵיהֶם שהם היו שווים לגמרי בגודל שלהם מבפנים, ויכלו להכיל בדיוק את אותה הכמות. המילה מְלֵאִים לא אומרת שהם היו עמוסים עד הסוף, אלא שהם היו שלמים ומושלמים, בלי שום שריטה, חור או פגם. בתוך הכלים היפים האלה הייתה סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה, קמח מיוחד מעורבב בשמן, שהיה מתנה מיוחדת ועצמאית לה'.