הברית האלוהית עם שושלת בית דוד כוללת בתוכה תנאים מגבילים, הבוחנים את התנהלותם הרוחנית של הדורות הבאים. הפרשנים מסכימים כי הכתוב מציג את האפשרות של התרחקות מברית סיני ומקיום תורת משה.
תיאור החטא מורכב ממספר רבדים. המילים אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי מתפרשות כהתרשלות של חוסר מעש מלימוד התורה ומקיומה [אלשיך]. הכתוב מייחס את החטא והפשע דווקא לבנים, ומתוך דרך ארץ נמנע מלהזכיר אפשרות של חטא אצל דוד המלך עצמו [מאירי].
הפירוט ממשיך במילים וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן. האזכור הספציפי של משפטים נובע מכך שתפקידו המרכזי של המלך הוא לשפוט את העם [אבן עזרא]. ההימנעות מהליכה במשפטי ה׳ אינה מתייחסת רק לעזיבה מוחלטת, אלא גם למצב שבו הבנים מקיימים את המשפטים כמעשה שגור וחיצוני בלבד, מתוך הרגל, ולא מתוך הכרה עמוקה שאלו הם משפטי ה׳ [אלשיך].
מתוך מבט רחב על הקשר הדברים, עולה כי הפרת התנאים אינה מביאה לביטול הברית. אף אם הבנים יחטאו ויעזבו את התורה, ה׳ אמנם יעניש וייסר אותם, כפי שאב מייסר את בנו בשבט מוסר, אך לא יסיר מהם את המלכות לחלוטין. ברית המלכות מובטחת לנצח, ובדומה לשמש ולירח, גם אם אורה ילקה לזמן מה, היא לעולם לא תיפסק [מאירי, אלשיך].