המשורר פותח את דבריו בהצהרה שירית עמוקה של אמונה מוחלטת בה' ובנאמנותו. פתיחה זו משמעותית במיוחד, שכן בהמשך המזמור מופיעים פסוקים קשים הנראים כטענות כלפי ה' על שקיעתה של מלכות בית דוד. ההכרזה בפתח הדברים מבהירה כי דברי המשורר נובעים מתוך אמונה שלמה בביאת המשיח ולא מתוך פקפוק, וכי הטענות הקשות המובאות בהמשך המזמור הן למעשה ציטוט של דברי האויבים המחרפים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מעמיד זה מול זה שני מושגים מרכזיים בהנהגת ה': חסד ואמונה. חַסְדֵי ה' מבטאים את נדבת לבו של הבורא, פעולות שאינן נובעות מחיוב או מהבטחה קודמת. חסד זה הוא הסיבה הראשונית להבטחותיו של ה', והוא מתבטא פעמים רבות בהנהגה ניסית ופלאית מעל לדרך הטבע, וכן בעצם בריאת העולם שנועד לגמול חסדים [רד"ק, אלשיך, מלבי"ם]. לעומת זאת, אֱמוּנָתְךָ מייצגת את נאמנותו של ה' לשמור על הבטחותיו ולאמת את דבריו [רש"י, מצודת דוד]. הנהגה זו באה לידי ביטוי גם בחוקי הטבע הקבועים שה' יסד והתחייב לקיימם [מלבי"ם].
ההבדל המהותי בין שתי ההנהגות מכתיב גם את אופן הביטוי שלהן. על ניסים ופלאות החורגים מהטבע ראוי לשורר בשיר, ולכן נאמר אָשִׁירָה ביחס לחסד. לעומת זאת, את ההנהגה הטבעית והקבועה יש לספר ולהעביר הלאה, ולכן נאמר אוֹדִיעַ ביחס לאמונה [מלבי"ם]. המשורר מתחייב להשתמש בפיו כדי להעביר את הידיעה על מציאות הבורא לדורות הבאים, כדי שלא יכפרו בחידוש העולם [אלשיך].
הפרשנים עומדים על חלוקת הזמנים המעניינת בפסוק. המילה עוֹלָם מציינת זמן נצחי ורציף, בעוד שהביטוי לְדֹר וָדֹר (אשר על פי רוב הספרים נכתב בשתי המילים בכתיב חסר, ללא האות ו' [מנחת שי]) מציין זמן המחולק לתקופות. לכאורה, היה מצופה שההנהגה הטבעית (אמונה) תתואר כנצחית, ואילו הניסים (חסד) יתוארו כמשתנים מדור לדור. אולם הפסוק הופך את הסדר: הוא מצמיד את הנצח לחסד ואת הדורות לאמונה. היפוך זה בא ללמדנו יסוד עמוק – גם ההנהגה הניסית והפלאית קבועה מראש מימי הבריאה כחלק מתוכנית נצחית. מנגד, דווקא ההנהגה הטבעית משתנה מדור לדור ומושפעת ממעשיהם של בני האדם בכל תקופה, המקבלים שפע או נענשים בהתאם להתנהגותם [מלבי"ם]. שירתו של המשורר, המעלה על הכתב אמונות אלו, תישאר חקוקה לנצח ותעבור הלאה לכל דור [מאירי].