הפסוק מקיף את הבריאה כולה, מהעולמות העליונים ועד לתחתונים, ומצהיר על בעלותו המוחלטת של ה' עליהם. יצירת השמים והארץ מבטאת את התהוות העולם יש מאין מכוח רצונו של הבורא [מאירי]. אף על פי שהשמים והארץ חסרי שכל, עצם קיומם והסדר המופתי שבהם מעידים על בוראם, ומאפשרים לבני אדם חכמים להכיר בהנהגתו [רד"ק].
הפרשנים מצביעים על מבנה הגיוני בפסוק: ההנהגה הטבעית מתחילה במערכת השמים ומסתיימת בארץ, ושתיהן נתונות להשגחת ה' [מלבי"ם]. מתוך כך, ברור מאליו שאם לך שמים וגם אף לך ארץ, הרי שכל מה שנמצא ביניהם נוסד בהכרח על ידי ה' [אלשיך].
הפרשנים מסכימים כי ישנה הבחנה בין המילים המופיעות בפסוק: בעוד שהמילה ארץ מתייחסת לכדור הארץ כולו, בין אם הוא מיושב ובין אם לאו, המילה תבל מתארת באופן ספציפי את החלקים המיושבים שבו [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם]. המילה ומלואה מתייחסת לכלל היצורים והבריות הממלאים את העולם, החל מבני אדם וכלה בבהמות ובעופות [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בביאור המילים אתה יסדתם, הפרשנים מציגים היבטים שונים של הבריאה. מצד הטבע, כדור הארץ היה אמור להיות מכוסה כולו במים, אך ה' יסד והקים את היבשה כדי לאפשר קיום של עולם מיושב [מלבי"ם]. יסוד זה רומז גם לקביעתם של שבעת אזורי היישוב בעולם, שיישארו קבועים תמיד [אבן עזרא]. בדומה ליסוד המעמיד ומקיים בניין, ה' הכין בעולם המיושב את כל התנאים הנדרשים לקיום יושביו, כדוגמת עצי מאכל, צמחייה, וכן נהרות וימים המשמשים למעבר ולדיג [רד"ק].