מערך ההגנה הלאומי קורס לחלוטין כאשר ההשגחה האלוהית מסירה את חסותה, והממלכה המוגנת הופכת בן רגע לשטח הפקר הפתוח לכל דורש. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי הפסוק מתאר קריסה של שתי שכבות הגנה שונות של הממלכה: הגבולות החיצוניים והמעוזים הפנימיים.
המילה גְּדֵרֹתָיו מכוונת לכתלים ולמחיצות [מצודת ציון], ובאופן ספציפי לחומות שנבנו סביב ירושלים [רש"י, אבן עזרא]. מבחינה צבאית, פָּרַצְתָּ כׇל־גְּדֵרֹתָיו מתייחס להרס חומות הגבול וסילוק השומרים שנועדו לכלוא את רגלי הזרים ולמנוע חדירת אויבים. ברגע שהגדר האלוהית והפיזית נפרצת, הארץ הופכת להפקר וכל עוברי הדרך והשכנים יכולים להיכנס ולבזוז אותה באין מפריע [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
לאחר קריסת קו ההגנה הראשון, תיאור החורבן עובר לשכבה השנייה: מִבְצָרָיו. אלו הם המעוזים הפנימיים שנועדו לשמש מחסה ומקום משגב בעת מלחמה, ובראשם הר הבית ומצודת ציון [רש"י, מלבי"ם]. המילה מְחִתָּה משמעותה שבר, הרס וחורבן [מצודת ציון, מצודת דוד]. ה' שיבר את המבצרים הללו עד שנבקעו לחלוטין, כך שלא נותר לעם שום מחסה, והאויבים יכלו להיכנס לתוכם לבטח [מאירי, מלבי"ם].
לצד ההרס הפיזי, המושג מְחִתָּה נושא גם משמעות של פחד עמוק [ביאור שטיינזלץ]. הפגיעה הקשה דווקא במבנים הפיזיים של ציון וירושלים נועדה לעורר אימה ותדהמה בקרב כל מי שרואה את החורבן, עד שהעוברים והשבים יעמדו משתאים אל מול ההרס וישאלו על מה חרה אף ה' בצורה כה קשה [אלשיך].