התלונה המובעת בפני ה' מציגה מציאות טראגית וכואבת, העומדת בניגוד מוחלט להבטחותיו הקודמות של ה' למלך ומעוררת קושיות על דרכי ההשגחה.
כאשר מופנית הטענה הֲרִימוֹתָ יְמִין צָרָיו, הכוונה היא שה' הגביה וחיזק את הזרוע הלוחמת של מתנגדיו [ביאור שטיינזלץ], כאשר המילים צָרָיו ו-אוֹיְבָיו משמשות בפסוק כמילים נרדפות [מלבי"ם]. פעולה זו מהווה היפוך גמור להבטחותיו הקודמות של ה' לחזק את המלך ולתמוך בו, כפי שהבטיח שזרועו תאמץ אותו וידו תכון עמו [רד"ק, אבן עזרא]. יתרה מכך, הדבר מעורר תלונה קשה: הרי ה' בעצמו אמר בעבר שלא יאפשר לאויבים לחשוב ש"ידם רמה" בכוחם שלהם, והנה כאן ה' מתעלם מחשש זה ומרים את ימינם בעצמו [אלשיך].
בחלקה השני של התלונה, הִשְׂמַחְתָּ כָּל אוֹיְבָיו, מודגש כי ה' גרם באופן פעיל לשמחתם של האויבים. מבחינה דקדוקית, המילה הִשְׂמַחְתָּ מופיעה כאן בבניין הפעיל, וזהו המופע היחיד של צורה זו במקרא כולו [אבן עזרא]. שמחה זו שהעניק להם ה', באה במקום הפחד והאימה שהיו נופלים עליהם בעבר מפני המלך [רד"ק]. גם כאן עולה תלונה מהותית המבוססת על מידותיו של ה': הכלל הידוע הוא שכאשר אדם שמח לאידו של אויבו, חרון אפו של ה' סר מהמוכה ועובר אל השמח לאיד. למרות זאת, במקרה זה ה' בכבודו ובעצמו הוא זה שמשמח את האויבים על מפלת המלך [אלשיך].