הנהגתו של ה' את העולם וכוחו המוחלט אינם מבוססים על שרירותיות או על כוח הזרוע, אלא מושתתים על יסודות מוסריים של יושר ורחמים [אבן עזרא, מצודת דוד]. קיומו הנצחי של העולם תלוי לחלוטין במידות האלוהיות הללו המקיימות אותו [רד"ק, מאירי].
הפסוק פותח בהכרזה כי צֶדֶק וּמִשְׁפָּט הם מְכוֹן כִּסְאֶךָ. המילה מְכוֹן משמעותה בסיס והכנה [שטיינזלץ, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי תיאור הכיסא הוא משל; כשם שמלך בשר ודם יושב על כיסא מלכותו כדי להתבונן בצרכי עמו ולהנהיג אותם, כך "כיסא הכבוד" מסמל את הנהגתו והשגחתו של ה' על העולם התחתון [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי].
בניתוח אופן ההנהגה, ישנה הבחנה מהותית בין המידות. המִשְׁפָּט מייצג את הנהגת הטבע הקבועה והמסודרת, הפועלת על פי חוקים מדויקים ושורת הדין, בעוד הצֶדֶק מייצג הנהגה ניסית והשגחית של פנים משורת הדין, המותאמת לזמן ולמצב [מלבי"ם]. מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק בנוי ככפל עניין במילים שונות, כאשר הצדק והחסד מייצגים שניהם את מידת הרחמים, ואילו המשפט והאמת מייצגים את מידת הדין [רד"ק, מאירי].
בחלקו השני של הפסוק מתואר כי חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ. המילה יְקַדְּמוּ מבטאת זמינות והכנה [רד"ק]. מידות אלו מדומות לשרים או משרתים העומדים תמיד לפני ה', מוכנים ומזומנים בכל עת להוציא לפועל את פעולותיו בעולם, מבלי לזוז מלפניו לעולם [אבן עזרא, מאירי, שטיינזלץ].
קיים קשר עמוק בין שני חלקי הפסוק. החֶסֶד וֶאֱמֶת הם השורשים הפנימיים שבמידותיו של ה', המקדימים ויוצרים את הפעולות החיצוניות של הצֶדֶק וּמִשְׁפָּט. אהבת האמת מולידה את המשפט הקבוע, ואהבת החסד מולידה את הצדק שמעבר לשורת הדין [מלבי"ם].
ברובד נוסף, המידות הללו מצויות בשמים, גנוזות יחד עם אוצרות של חיים, שלום, ברכה ונשמות הצדיקים [תורה תמימה]. יתרה מכך, פעולות אלו דורשות שותפות אנושית. כאשר בני האדם עושים צדק ומשפט בעצמם, הם מכינים את עצמם להיות כיסא ומרכבה לשכינה. לפי גישה זו, הפסוק מהווה למעשה בקשה מה': בדרך כלל ה' ממתין שישראל יעשו צדק ומשפט כדי להשרות עליהם חסד ורחמים, בבחינת חתן וכלה המביאים כל אחד את תכשיטיו. אולם כאן מתבקש ה' שמידותיו, חֶסֶד וֶאֱמֶת, יקדימו את פניו ויבואו אל ישראל עוד בטרם יספיקו הם להכין את כיסאו על ידי מעשיהם [אלשיך].