הפסוק מבטא את הכאב העמוק על חילול השם הנגרם בעקבות לעגם של אומות העולם. לעג זה, המופנה כלפי עם ישראל ומלכי בית דוד, נחשב למעשה כפגיעה בה' עצמו, שכן שמו קשור ונקרא עליהם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מסיבה זו, קריאת הפסוק כוללת הפסקה (פסיק טעמים) מכוונת בין המילה אוֹיְבֶיךָ לשם ה', כדי להרחיק את שמו של אלוהים מכל קשר לאויבים, ולמנוע חיבור של שמו למושגים של שנאה וחירוף [מנחת שי].
מוקד הלעג של האויבים סובב סביב עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ, ביטוי שזכה למספר פירושים מרכזיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאויבים לועגים על התעכבות הגאולה. הם רואים את הזמן החולף וטוענים שהמשיח מתאחר לבוא ולעולם לא יגיע [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. מבחינה לשונית, המילה עִקְּבוֹת מתפרשת מלשון עיכוב והמתנה, בדומה לעקב שהוא סופו ואחריתו של הגוף או הרגל [רד"ק, מצודת ציון]. יש המפרשים שהאויבים לועגים כאילו עקביו של המשיח נשברו והוא אינו מסוגל להתקדם ולבוא [אבן עזרא], ויש המציינים כי המילה נדרשת כאילו נכתבה באות כ', מלשון "עיכוב" [מאירי].
מנגד, גישה אחרת מפרשת את המילה עִקְּבוֹת כפסיעות ממש, ורואה בה כינוי לתקופה ההיסטורית של סוף הגלות, רגע לפני בוא המשיח. תקופה זו מתאפיינת במשברים קשים, רעב, מלחמות, שכחת התורה ועלייה בחוצפה ובעזות פנים [רש"י, תורה תמימה]. דווקא בשלביה האחרונים של הגלות, כאשר האויבים רואים את מצבם הקשה של ישראל, חירופם ולעגם גוברים [אלשיך].
במבט עמוק יותר על השתלשלות האירועים, עולה השאלה מדוע ה' מאריך אפו וסובל את לעג האויבים לאורך שנות החורבן והגלות. התשובה לכך היא שהחירופים והייסורים עצמם הם למעשה ה"פסיעות" של המשיח. כל צרה וכל לעג מהווים צעד נוסף שמקרב את הקץ וממהר את הגאולה, ולכן אין בכוחם של האויבים או בהתארכות הזמן כדי לערער את אמונתם האיתנה של ישראל בגאולה העתידית [אלשיך].