ה׳ מעניק לדוד המלך עוצמה שלטונית רחבה, הפורצת את הגבולות היבשתיים של ממלכתו ומתפשטת אל עבר נתיבי המים והארצות הרחוקות. כשם שה׳ מושל בגאות הים, כך הוא מאציל מכוחו לדוד, כדי שיוכל להתגבר על יורדי הים והמפליגים בספינות [אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילים יָדוֹ וכן יְמִינוֹ מסמלות כוח, ממשלה ושליטה. שליטה זו חלה על הולכי ימים ונהרות המגיעים ממרחקי הארץ [מצודת דוד]. מבחינה היסטורית וגיאוגרפית, הבטחה זו באה לידי ביטוי בכיבושיו ובניצחונותיו של דוד, שהתרחבו מערבה אל הים ומזרחה אל הנהרות [ביאור שטיינזלץ]. ביטוי מעשי לכך ניתן לראות במנחות שקיבל דוד ממנהיגים שונים: חירם מלך צור שלח את מנחתו דרך חוף הים, ואילו מלכי ארם, שישבו בעבר הנהר, העבירו את מנחותיהם דרך ערי הנהרות [רד"ק].
לעומת הפירוש ההיסטורי, ישנה גישה סמלית הלוקחת את הפסוק אל מפלת ארבע המלכויות ששעבדו את ישראל. לפי קו מחשבה זה, בַיָּם יָדוֹ מכוון ליד השמאלית, המייצגת נקמה ורוגז. יד זו תכה במלכות הרביעית, מלכות הברזל, אשר לפי מסורת חז"ל יסודה הונח בשרטון שעלה בים הגדול. מנגד, ההבטחה וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ מכוונת כלפי שלוש המלכויות שקדמו לה (בבל, מדי ויוון), אשר מרכזיהן שכנו על נהרות גדולים. כלפי מלכויות אלו תופנה יד ימין, המעידה על כך שכבר נפלו ונשחקו, ולכן לא יידרש זעם רב כדי להכריען סופית [אלשיך].