לאחר העיסוק בשליטתו של ה' בעולמות העליונים והנסתרים, המבט מופנה כעת אל העולם התחתון והנראה לעין, תוך התמקדות בשליטתו המוחלטת על איתני הטבע העוצמתיים ביותר [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. על פי טבעו הבסיסי, הים גבוה מן היבשה ונוטה להתפשט ולכסות את הארץ. שליטתו של ה' מתבטאת בכך שהוא מציב למים חוק וגבול של חול שאותו אינם יכולים לחצות [רד"ק, מאירי].
המילים בְּגֵאוּת הַיָּם מתארות את העוצמה, החוזק והגאווה של הים הסוער [מצודת דוד]. כאשר הגלים מתנשאים כלפי מעלה ונראה כי דבר לא יעצור בעדם מלשטוף את העולם [ביאור שטיינזלץ, אלשיך], במצב של בְּשׂוֹא גַלָּיו – כלומר בהתרומם ובהינשא הגלים [רש"י, רד"ק, אבן עזרא] – ה' מתערב. המילה תְשַׁבְּחֵם מתפרשת מלשון השפלה והשקטה, כלומר ה' משפיל ומרגיע את הגלים בדיוק כשהם מגיעים לשפת הים [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודות]. פעולת ההשפלה הזו טומנת בחובה גם משמעות של הטבה ותיקון המציאות [מלבי"ם].
לצד תיאור ההשגחה התמידית על גבולות הים, מפרשים רבים מזהים כאן רמיזה היסטורית לקריעת ים סוף ביציאת מצרים [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. בזמן סערת רוח הקדים, הים התגאה וניסה לפרוץ את גבולותיו, אך ה' השתמש בעצם התנשאות הגלים כדי להכניע אותם, להעמיד אותם כחומה ולהפוך את הים לחרבה [מלבי"ם].
ברובד עמוק יותר, השליטה בְּגֵאוּת הַיָּם מתפרשת כהכנעת "שרו של ים", הכוח הרוחני העומד מאחורי הים. בעת קריעת ים סוף ה' הכניע את השר הרוחני, וכתוצאה מכך נבקעו כל המימות בעולם. הכנעה היסטורית ורוחנית זו היא הערובה לכך שגם כיום, כאשר הגלים הגשמיים רועשים ומאיימים לשטוף את הארץ, ה' שולט בהם ומשקיט אותם [אלשיך].