גדולתו של הבורא היא מוחלטת ועצמאית, ואינה תלויה בשום כוח חיצוני. כוחו מקיף הן את מערכות הטבע הקבועות והן את ההנהגה הנסית, והם משמשים יחד כדי להפגין את שליטתו המלאה ואת אחדותו בעולם.
הביטויים הגופניים בפסוק הם משל לכוחו הגדול וליכולתו העצומה של ה' [מאירי]. המילה זְרוֹעַ מכוונת לחלק העליון של היד, שהוא המקור הראשי והראשון לכל תנועה [מלבי"ם], וזרועו של ה' נטויה וארוכה כך שהיא מגעת לכל מקום שבו יחפוץ לעשות גבורות ולהיות עליון על הכל [אבן עזרא, מצודת דוד]. המילה תָּעֹז משמעותה תתגבר [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על ייחודיות כוחו של ה' המבוטא במילים לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה. בשונה ממלך בשר ודם, הזקוק ל"זרוע" של צבאו כדי להילחם ורק נוסך בהם גבורה, ה' אינו זקוק לסיוע אנושי והוא לוחם את מלחמותיו לחלוטין בעצמו [אלשיך]. יתרה מכך, בעוד שאצל האדם הגבורה והכוח המניע הם תכונות חיצוניות או יחסיות התלויות באחרים, אצל ה' הגבורה היא עצמותו ממש. מכיוון שהכל מאתו ואין כוח מלבדו, גבורתו אינה נמדדת ביחס לחולשתם של אחרים, אלא היא מוחלטת וקשורה בו בעצמו [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי בעוד המילה יְמִינֶךָ מכוונת ליד ימין, המילה יָדְךָ מכוונת דווקא ליד שמאל. מתוך כך, עולות כמה גישות להבנת היחס בין שתי הידיים בפסוק:
גישה אחת מדגישה את השוויון המוחלט, ולפיה שתי הידיים שוות לחלוטין בעוזן, בגבורתן וברוממותן, ובכוחן ה' מעמיד את הכל [רד"ק].
גישה שנייה רואה בכך ביטוי לשליטת ה' בטבע. יד שמאל מסמלת את הנהגת הטבע ומערכות העולם, ואילו יד ימין מסמלת את ההנהגה הנסית הפלאית. גבורתו של ה' מתגלה בכך שיד ימינו (הנס) מתגברת, עוצרת ומתרוממת מעל יד שמאלו (הטבע), ובכך הוא מראה את שליטתו המוחלטת בכך שהוא משדד את מערכות הטבע שהוא עצמו יצר [מלבי"ם].
גישה שלישית מתמקדת באחדות ה' ובמידותיו. יד שמאל רומזת למידת הדין והרוגז, ויד ימין למידת הרחמים. כדי לשלול אמונה בשתי רשויות נפרדות, הפסוק מלמד שהכל נובע מרצון אחד. כאשר ה' מפעיל את מידת הדין (תָּעֹז יָדְךָ), מידת הרחמים מסתלקת ומתרוממת (תָּרוּם יְמִינֶךָ) כדי לאפשר לדין לפעול ללא ניגודיות. בסופו של דבר, פעולות הדין והגבורה של יד שמאל גורמות לכך ששמו של ה' וימינו יתרוממו ויתפרסמו בעולם, כפי שאירע במכות מצרים [אלשיך].