הבטחתו של ה' לקיום הנצחי של שושלת בית דוד נחתמת באמצעות השוואה לתופעות קוסמיות יציבות. רוב הפרשנים מסכימים כי הדימוי כְּיָרֵחַ בא לבטא נצחיות; כשם שהירח או השמש קיימים לעד, כך זרעו של דוד מובטח לשבת על כסא המלוכה לעולם, כאשר המילה יִכּוֹן מתייחסת לביסוס זרעו של דוד, והמילה עוֹלָם משמעותה לנצח [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לעצם הקיום, יש המוצאים בדימוי זה התייחסות למחזוריות הירח: כשם שהירח עובר תקופות של הארה ואפלה אך לעולם אינו נעלם לחלוטין, כך גם שושלת דוד תדע תקופות של מעשים טובים שיאירו אותה, ותקופות של חטא שיחשיכו אותה, אך המלכות עצמה לעולם לא תיפסק [רד"ק].
באשר לחציו השני של הפסוק, וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה, קיימות שתי גישות מרכזיות לזהותו של אותו עד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעד הוא גרמי השמים עצמם – הירח, השמש או הכוכבים – הקבועים בשמים ומהווים עדים נצחיים ויציבים לברית. כל עוד הם קיימים, כך תתקיים המלכות, והכפילות הרעיונית בפסוק נועדה לחזק ולהדגיש הבטחה זו [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת כי העד הנאמן בשחקים הוא ה' בכבודו ובעצמו. בניגוד לעדים בשר ודם בארץ שאינם חיים לנצח ועל כן נדרשים שניים מהם כדי לקיים דבר, ה' הוא עד יחיד, שמימי, נאמן ונצחי המבטיח את קיום השושלת [אלשיך].