לאחר תיאור נרחב של ההבטחות הנצחיות שהבטיח ה' לדוד ולזרעו, חלה תפנית חדה וכואבת המבטאת את משבר הגלות ואת התחושה שהברית הופרה. המשורר זועק כלפי ה': וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס, כלומר עזבת, התרחקת ודחית לחלוטין את בית דוד [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, אלשיך], וכן הִתְעַבַּרְתָּ, התמלאת בכעס, עברה וזעם נורא [מצודת ציון] עִם מְשִׁיחֶךָ.
הפרשנים נחלקו בשאלת זהותו של אותו משיח. גישה אחת סבורה כי הכוונה היא לדוד המלך עצמו, שה' כביכול הפך את אהבתו אליו לכעס וקטע את שושלתו [רד"ק, מאירי, אלשיך]. מנגד, יש המזהים את המשיח עם צדקיהו, אחרון מלכי יהודה, שבימיו הגיעה הסבלנות האלוהית לקצה בעקבות חטאי העם, והוא נמסר לידי נבוכדנאצר מלך בבל [רש"י, מצודת דוד].
זעקתו של המשורר מעוררת קושי: כיצד ניתן להטיח בה' שהפר את שבועתו? רוב הפרשנים מסכימים כי אין כאן האשמה ממשית כלפי ה', אלא ביטוי של תמיהה, תסכול וכאב עמוק על אורך הגלות, הנאמר מנקודת מבט אנושית [רד"ק, אלשיך]. המשורר מבין כעת כי ההבטחה האלוהית לא העניקה לזרע דוד חסינות מפני עונש או מפני הפסקת המלכות. בעקבות חטאיהם המרובים של בני דוד, ה' אכן העניש אותם, דחה אותם והעביר את כתרם לאחרים [רש"י, מאירי, מצודת דוד].
קריאה שונה לחלוטין מציג [המלבי"ם], ההופך את כיוון הטענה בפסוק. לשיטתו, אין זה המשורר שמאשים את ה' בעזיבה, אלא ה' הוא שבא בטענה אל המלך. לפי פירוש זה, ה' מדבר בזעמו אל המשיח ואומר לו: "אתה הוא זה שזנחת ומאסת את הברית תחילה!", ובכך מסביר ה' מדוע הברית הופרה ומדוע גם הוא פטור כעת מלקיימה.