ברגעי הלחימה הקריטיים ביותר, הלוחם מגלה כי לא רק שכוחו הצבאי בוגד בו, אלא שההשגחה העליונה עצמה פועלת נגדו ושוללת ממנו את הניצחון. תמונת הקרב מציגה מפלה מוחלטת, שבה היתרון הטבעי מתבטל לחלוטין.
הפרשנים מסכימים כי המילים צוּר חַרְבּוֹ מתארות את חוד הלהב, בדומה לאבני צור חדות ששימשו ככלי משחית, וכן את התוקף והעוצמה של הנשק [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, ישנה גישה ייחודית המפרשת את המילה צוּר כפנייה ישירה לה׳, כלומר: "אתה, אלוהים שהוא צור, השבת את חרבו לאחור" [מאירי].
כאשר נאמר אַף תָּשִׁיב, הכוונה היא שה׳ הפך את כיוון החרב וביטל את כוחה. למרות שהחרב הייתה שלופה, לטושה ומוכנה להכות באויב, ה׳ הסיג את חודה לאחור ומנע ממנה לפגוע [רש"י, מצודת דוד]. יש הרואים במילה אַף התייחסות לחרון האף האלוהי, שהופנה כעת אל הלוחם עצמו במקום אל אויביו, מה שגרם לחרב האויב להיות חדה ומוכנה לנקום [אלשיך].
חלקו השני של המשפט, וְלֹא הֲקֵימֹתוֹ בַּמִּלְחָמָה, משלים את תמונת התבוסה. ה׳ לא העניק ללוחם תקומה ועמידה יציבה מול צריו, אלא הניח לו ליפול ולא תמך בו כדי להצילו [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. גם כאשר על פי חוקי הטבע והטקטיקה הצבאית הלוחם היה אמור לגבור על יריביו, המערכה נוהלה נגדו ממרום והוא נחל כישלון חרוץ [מצודת דוד].
במבט היסטורי, יש המקשרים את תיאור המפלה הזה למרדו של צדקיהו מלך יהודה בנבוכדנצר מלך בבל. צדקיהו שלף את חרבו כדי למרוד בשנית, אך מכיוון שהפר את השבועה שנשבע בשם ה׳ למלך בבל, חרבו איבדה את הטוהר והנקיות שלה ונחשבה ככלי של מפר ברית. בשל כך, ה׳ לא הקים אותו במלחמה זו. תבוסה זו הובילה לקריסה המוחלטת של מלכות יהודה, לשחיטת בניו של צדקיהו לעיניו, לעיוורונו ולמותו בטרם עת בבושה גדולה [מלבי"ם].