יסודות הקיום וההבטחות האלוהיות נשענים על שתי מידות מרכזיות: חסד ואמונה. המשורר מתבונן על בריאת המציאות ועל קביעותם של גרמי השמים, ורואה בהם עדות נצחית לנאמנותו של ה'.
המילה כִּי מתפרשת כאן במשמעות של אכן [ביאור שטיינזלץ] או כאשר [מאירי], והמילה אָמַרְתִּי מכוונת למחשבת הלב, כלומר אמרתי בליבי או חשבתי [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. בביאור המילים עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה עולות מתוך המקורות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מתמקדת בבריאת היקום הפיזי. העולם עצמו נברא יש מאין מתוך חסד אלוהי גמור, שכן טרם הבריאה לא היה קיים דבר שיצדיק או יחייב את הקמתו [מלבי"ם, אלשיך, מאירי]. ביטוי מעשי לחסד זה, שנועד לאפשר את בניית העולם, ניתן לראות בראשית ימי האנושות: ה' התיר לקין לשאת את אחותו לאישה – מעשה שנאסר לאחר מכן – רק כדי שהעולם ייושב ויתרחב [תורה תמימה].
לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את המילה עוֹלָם במשמעות של נצח. לפי קו מחשבה זה, הפסוק אינו מתאר את בריאת היקום אלא את הבטחתו של ה' לדוד המלך. החסד האלוהי שהעניק לדוד את המלוכה אינו אירוע חולף, אלא מובטח שייבנה ויתקיים לעד [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד].
בחלקו השני של הפסוק, שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם, המילה תָּכִן משמעה כוננת והקמת [ביאור שטיינזלץ], והמילה אֱמוּנָתְךָ מתפרשת כקיום, יציבות והבטחה שאינה משתנית [רד"ק, מאירי]. הפרשנים מסכימים כי השמים משמשים כאן כסמל ליציבות מוחלטת. כשם שהשמים עומדים לעד ומערכותיהם – כדוגמת השמש, הירח ועונות השנה – פועלות בסדר קבוע, כך גם אמונתו והבטחתו של ה' נצחיות וקיימות [אלשיך, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי].
חיבור רעיוני בין שני חלקי הפסוק מציג התפתחות בהנהגת ה' את המציאות. בעוד שראשית הבריאה ובניית העולם נעשו במידת החֶסֶד בלבד, הרי שקיום חוקי הטבע לאחר מכן, מהשמים ומטה, מבוסס על מידת האֱמוּנָה והאמת המחייבת את המשכיותם התקינה [מלבי"ם]. יציבות שמימית וחוקית זו מהווה את הערובה לכך שנאמנותו של ה' והבטחתו לזרע דוד תהיה נכונה, יציבה ומקוימת לנצח [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].