גבורתו המוחלטת של ה׳ באה לידי ביטוי בהכנעת אויביו ובפיזורם, בין אם במאורעות היסטוריים או בהקשרים קוסמיים. המילה דכאת מבטאת פעולה של כתיתה ושבירה [מצודת ציון], והפרשנים מעירים כי היא נכתבה באופן חריג מבחינה דקדוקית עם האות אל"ף במקום יו"ד [רד"ק, מאירי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשם רָהַב הוא כינוי למצרים. לפי גישה זו, הפסוק ממשיך את תיאור קריעת ים סוף, ומתאר כיצד ה׳ שבר את המצרים בתוך הים והפך אותם כֶחָלָל, כלומר כחללים מדוכאים וחסרי אונים שלא נותר להם כוח לנוס מן הים [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. מנגד, יש המפרשים כי רָהַב אינו מתייחס לאומה המצרית עצמה, אלא לשרו של מצרים, כלומר למלאך הממונה עליה בשמיים, שאותו ה׳ המית והכניע [אלשיך]. גישה שונה לחלוטין רואה במילה רָהַב התייחסות לתנינים הגדולים שנזכרו בבריאת העולם, יצורים קדמוניים שזיקתם לעולמנו אינה ברורה, שאותם ה׳ שבר ופגע בהם [ביאור שטיינזלץ].
הפעולה נעשית בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ, ביטוי המדגיש כי ה׳ פועל בכוחו העליון בלבד, ללא כל עזרה מהתחתונים או ממעשיהם [מלבי"ם].
באשר לסוף הפסוק, פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ, קיימות מספר תפיסות הנוגעות לזהות האויבים ולאופן פיזורם. הפירוש המרכזי קושר זאת להמשך נס קריעת ים סוף: אף על פי שאין זה מטבעו של הים להוציא את הטובעים מיד אלא רק לאחר זמן, ה׳ פעל בדרך מופת וגרם לים להקיא את גופות המצרים ולפזר אותן על השפה מיד עם טביעתם, כדי שבני ישראל יראו אותם [רד"ק, מאירי].
אחרים מזהים את האויבים הללו עם אומות אחרות במהלך ההיסטוריה. יש המפרשים כי מדובר במלכי כנען [מצודת דוד], ויש הקושרים זאת לדור הפלגה. לפי תפיסה זו, הכנעת השר של מצרים הוכיחה את שליטתו של ה׳ בשמיים ובארץ, ומכאן אנו למדים על כך שבעבר ה׳ הוא שפיזר את בני האדם בדור מגדל בבל וחילק את האומות לשריהן השונים [אלשיך]. בנוסף, קיימת הבנה רחבה יותר ולפיה מדובר בפיזור כללי של אויבי ה׳ בעולם הזה [ביאור שטיינזלץ].