מצב של פגיעות מוחלטת ואובדן כבוד לאומי מתבטא כאן במלוא חומרתו. ממלכה שהייתה בעבר מוגנת ומפוארת עומדת כעת חשופה לחלוטין לכל פוגע, וסובלת הן מנזק פיזי והן מהשפלה עמוקה.
את המילה שַׁסֻּהוּ מפרשים רוב הפרשנים במשמעות של ביזה ושוד [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ויש המבארים זאת מלשון רמיסה ודריסה [מצודת ציון]. הפגיעה מתבצעת על ידי כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ משום שהמלך וממלכתו נותרו ללא חומה, גדר או מבצר שיגנו עליהם. הם משולים לבית פרוץ ונטול הגנה [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], וכדבר הפקר שכל מי שנקרה בדרכו יכול פשוט לרמוס ולבזוז ללא התנגדות [מצודת דוד].
בעקבות חורבן זה, המלך והעם בבחינת הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו, ומשמשים דוגמה לעלבון ובושה. מציאות זו מהווה היפוך טראגי של העבר, שכן אותם מלכים שכנים שבעבר היו כפופים ועבדים לממלכה, רואים אותה כעת בשפלותה [רד"ק]. גישה נוספת מעמיקה את גודל הבושה ומסבירה כי השכנים, שהכירו את העם בימי גדולתו ותפארתו, רואים כעת את ההתרסקות הקיצונית למציאות של שבי, הרג ורעב. מרוב מיאוס וסלידה ממצבם הבזוי של העם, השכנים עצמם אפילו לא טורחים להשתתף בביזה, אלא מותירים אותה לעוברי הדרך המזדמנים [אלשיך].