לאחר פרק רווי בכאב, זעקות וטענות קשות, מופיע סיום המהווה תפנית חדה של הודיה ואמונה. מעבר לחתימת הפרק עצמו, פסוק זה משמש גם כחתימתו הרשמית של הספר השלישי מתוך חמשת הספרים המרכיבים את ספר תהלים [אלשיך, שטיינזלץ, אבן עזרא, רד"ק].
הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת מקור הברכה ומשמעותה. הגישה המרכזית רואה בפסוק את דברי המשורר עצמו, ומסבירה את הברכה בשני אופנים משלימים: מחד גיסא, זוהי קבלת הדין והודיה לה' על כל מה שעשה עמנו. בדומה לאיוב, האדם המשכיל ממשיך לברך את בוראו גם מתוך הסבל, ואף כאשר האויב מחרף אותו [רש"י, אבן עזרא, אלשיך]. מאידך גיסא, הברכה נובעת מתוך מבט לעתיד; המשורר חזה ברוח הקודש את ביאת המשיח ושיבת הגלויות, ולכן הוא מביע ביטחון מוחלט שהגאולה תגיע למרות אריכות הגלות, ומודה על כך מראש [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
מנגד, גישה פרשנית אחרת מציעה כי מילים אלו כלל אינן חלק מהמזמור המקורי, אלא תוספת של הסופר שערך וחתם את הספר. לפי פירוש זה, הסופר מודה לה' שעזר לו לסיים את מלאכת הכתיבה של חלק זה, כפי שנוהגים סופרים לכתוב בסיום עבודתם ביטויים של הודאה על הכוח שניתן להם [רד"ק, אבן עזרא].
בביאור מילות הפסוק, ההכרזה בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם מבטאת את נצחיות ברכת ה' בכל הזמנים והתקופות [אלשיך]. המילה אָמֵן מבטאת אמת, כלומר אישור לכך שה' אכן מבורך ומהולל. הכפילות וְאָמֵן נועדה לחזק ולהדגיש את קביעת האמת הזו [מצודת דוד], ויש שפירשו כי הכפילות רומזת לשתי תקופות שונות של גאולה שהמשורר מתפלל להחשתן [אלשיך].