קרה לכם פעם שהייתם ממש בטוחים שמשהו טוב עומד לקרות, ולפתע הכל השתבש? ברגעים כאלה קל מאוד להתלונן. המשורר שלנו מתחיל את המזמור בהכרזה חזקה של אמונה שלמה בה', דווקא בגלל שבהמשך הוא מזכיר דברים קשים שקרו למלכות דוד. הוא רוצה שיהיה ברור מראש שהוא מאמין בה' באמונה שלמה, ושהטענות הקשות שיופיעו בהמשך הן רק ציטוט של מה שאומרים האויבים.
המשורר מזכיר שתי דרכים שבהן ה' מנהיג את העולם. הדרך הראשונה היא חַסְדֵי ה', כלומר החסד והטוב שה' נותן לנו מכל הלב, מבלי שהוא חייב. החסד הזה מגיע הרבה פעמים בצורה של ניסים פלאיים. מכיוון שניסים הם דבר כל כך מרגש, המשורר אומר עליהם אָשִׁירָה, כי כשקורה נס מיד מתחשק לשיר. הדרך השנייה היא אֱמוּנָתְךָ, שמסמלת את הנאמנות של ה' לקיים את ההבטחות שלו ואת חוקי הטבע הקבועים. על ההנהגה הטבעית הזו הוא אומר אוֹדִיעַ, כי אותה צריך פשוט לספר ולהעביר הלאה. המשורר מבטיח להשתמש במילים היוצאות מתוך בְּפִי, כלומר מהפה שלו, כדי שכולם ידעו שה' הוא זה שברא את העולם.
שימו לב למשהו מפתיע שהמשורר עושה. הוא מחבר את המילה עוֹלָם, שמשמעותה זמן נצחי, דווקא לחסד ולניסים. זה בא ללמד אותנו שגם הניסים הכי מפתיעים תוכננו מראש עוד מבריאת העולם כחלק מתוכנית נצחית. לעומת זאת, את הביטוי לְדֹר וָדֹר הוא מחבר להנהגה הטבעית, כי למרות שהטבע נראה קבוע, הוא יכול להשתנות בכל דור ודור לפי המעשים של בני האדם באותה תקופה. המשורר מבטיח שהשירה שלו תישאר לנצח ותעביר את האמונה הזו לכל הילדים והנכדים שיבואו אחריהם.