דניאל, פרק ה׳, פסוק כ׳

כאשר מלך בבל הגיע לשיא כוחו, וּכְדִי רִם לִבְבֵהּ, כלומר רם לבבו והוא התמלא בגאווה שסילקה ממנו את ההכרה בגדולת ה', החלה נפילתו הפתאומית. יהירות זו גרמה לכך שוְרוּחֵהּ תִּקְפַת לַהֲזָדָה, רוחו התחזקה להרשיע ולפעול בזדון, חטא שהתבטא במחשבה ובדיבור על רצונו לעלות לשמיים. בעקבות הפגיעה העצומה בכבוד שמים, הׇנְחַת מִן־כׇּרְסֵא מַלְכוּתֵהּ, הוא הורד באבחה אחת מכיסא מלכותו, וִֽיקָרָה הֶעְדִּיו מִנֵּהּ, ואת כבודו הסירו ממנו. עונשו הגיע לשפל המדרגה כאשר גורש ממשכנו ונעשה כבהמה, מצב שנמשך עד שהכניע את לבבו והכיר בכך שה' הוא השליט האמיתי במלכות בני האדם.