הסכמתו של אברהם לכרות ברית עם אבימלך מהווה רגע מכונן של כינון יחסי אמון בין מנהיגים. אברהם נעתר לבקשת אבימלך ומסכים להישבע שלא יפגע בו ובעמו [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הסכמה זו אינה ניתנת מתוך התעלמות ממשקעי העבר, אלא מלווה במורכבות המשקפת את טיב היחסים בין הצדדים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מצביעה על ניגוד חריף בין הבטחתו של אברהם לבין התנהלותו של אבימלך. אברהם למעשה אומר: אני מוכן לעשות את חלקי ולהישבע, אך אתה לא באמת עשית עמי חסד כפי שטענת, שהרי עבדיך גזלו את באר המים שחפרתי [ספורנו, שד"ל, ביאור יש"ר, חזקוני]. אברהם בוחר שלא להשיב את פניו של אבימלך ריקם למרות העוול שנעשה לו [בכור שור]. הוא מקפיד להצהיר על נכונותו להישבע מיד בפתח דבריו, עוד בטרם יוכיח את אבימלך על גזל הבאר, וזאת כדי שאבימלך לא יחשוד שהתוכחה היא רק תירוץ להתחמק מן השבועה [אור החיים].
המילה אָנֹכִי עוררה דיון נרחב, ומתוכה עולות שתי תפיסות הפוכות לגבי מהות השבועה. מן העבר האחד, יש הסבורים כי אברהם דורש הדדיות: אָנֹכִי אשבע מצדי, אך גם אתה מחויב להישבע. פרשת גזל הבאר מוכיחה שגם הצד של אבימלך זקוק להגבלות ולברית, תוך הבנה ברורה שאם צד אחד יפר את הברית, הצד השני יהיה פטור ממנה [רד"ק, מלבי"ם]. מן העבר השני, יש המפרשים כי המילה באה להדגיש פעולה חד-צדדית: רק אני אשבע, ואיני מעוניין שאתה תישבע. אברהם בטח בה' ולא רצה לגרום לאבימלך להישבע בשם אלילים. כמו כן, ההדגשה על עצמו נועדה להחריג את בנו מחובת השבועה [פני דוד, אור החיים].
באשר לשימוש במילה אִשָּׁבֵעַ, אברהם נמנע מלהזכיר את שם ה' במפורש, שכן עצם העיסוק המשותף בנושא כבר הופך את הדברים לשבועה תקפה לכל דבר [העמק דבר]. מבחינה דקדוקית, האות אל"ף במילה אִשָּׁבֵעַ מנוקדת בחיריק במקום בסגול כמקובל. ניקוד חריג זה נועד למנוע בלבול בקריאה עם האות יו"ד [רד"ק]. מעבר לכך, הניקוד בחיריק נושא משמעות סבילה, מעין "אהיה מושבע" – רמז לכך שאברהם וזרעו יעמדו בשבועתם וישמרו עליה, בעוד שזרעו של אבימלך הם אלו שיפרצו את הגדר ויפרו את הברית ראשונים [פני דוד].