מעמד השבועה בין מלך גרר לנשיא האלוהים מגיע לשיאו ולסיומו הרשמי. המפגש, שנועד להבטיח שלום וביטחון בין הצדדים, נחתם בטקס מחייב, ולאחריו כל צד פונה לדרכו.
המילים וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע משמשות כסיכום כללי לפרטי המאורעות שקדמו להן [ביאור יש"ר]. עם זאת, עולה השאלה מדוע היה צורך בכריתת ברית לאחר שכבר נשבעו זה לזה בשם ה'. התשובה לכך היא שבעקבות השבועה חלה קדושה במקום, וכדי לתת תוקף וחיזוק נוסף להסכם, הם חזרו וכרתו ברית באותו אתר מקודש [העמק דבר].
היציאה לדרך מתוארת במילים וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ. מעבר לקימה הפיזית, יש כאן רמז לתקומה ועלייה במעמדו של המלך, שזכה להיכנס בברית עם אברהם הצדיק [צרור המור].
ההכרזה וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים מעוררת דיון גיאוגרפי בקרב המפרשים באשר למיקומה של באר שבע, כאשר התורה כדרכה בוחרת לקצר בפרטי המסעות והמעברים [ביאור יש"ר]. גישה אחת גורסת כי באר שבע שכנה מחוץ לגבולות ארץ פלשתים. לפי תפיסה זו, אבימלך ושר צבאו יצאו מארצם אל מאהלו של אברהם, וכעת שבו בחזרה אל שטחם [ספורנו, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, פרשנים אחרים מסכימים כי באר שבע הייתה למעשה חלק מארץ פלשתים, אך היא שכנה בקצה הגבול. לפיכך, משמעות החזרה אל הארץ היא חזרה אל פנימיות המדינה ואל עיר הבירה גרר, מקום מושבו של המלך [רמב"ן, שד"ל, הטור הארוך].
הדרך חזרה לא הייתה ישירה. המשלחת לא שבה מיד לגרר, אלא סבבה ברחבי הארץ כדי לבשר לעם על השבועה, שכן הברית עם אברהם נחשבה למאורע נכבד וחשוב בעיני ההמון [העמק דבר].
בעוד שאברהם נשאר בבאר שבע עם צאנו לעוד יום או יומיים בטרם שב גם הוא לביתו [רד"ק], הפרידה בין הצדדים הבליטה את הפער הרוחני ביניהם. חזרתם של פלשתים לארצם סימלה גם חזרה אל תועבותיהם ומעשי הכישוף שלהם, מבלי שלמדו דבר מדרכיו של הצדיק. מנגד, אברהם המשיך לדבוק בדרכו, ולא הושפע לרעה ממעשיהם המקולקלים של שכניו, אף שגר בקרבם שנים רבות [צרור המור].