הדגשת גילו המופלג של אברהם בעת הולדת בנו נועדה להעצים את גודל הנס, לבסס את משמעות שמו של הרך הנולד ולהכין את הרקע לתגובתה של שרה.
הפרשנים עומדים על כך שגילו של אברהם כבר הוזכר בפרשיות קודמות, ושואלים מדוע התורה חוזרת ומציינת זאת כאן. גישה אחת מסבירה כי הפירוט נועד לדייק בזמנים וללמד שאברהם היה בן מאה שנים שלמות. מכיוון שהבשורות על הולדת הבן נאמרו לו בסוף שנתו התשעים ותשע, הציון הנוכחי מאפשר לחשב במדויק את ימי ההיריון [רד"ק]. גישה אחרת רואה בפסוק זה חוליה מקשרת לפסוקים הבאים. ציון הגיל מסביר את הסיבה לקריאת השם יצחק, שכן אברהם צחק ושמח על הנס שייוולד בן לאדם זקן כל כך. יתרה מזאת, עובדה זו מהווה את הרקע הישיר לדברי שרה בפסוק הבא, האומרת שה' עשה לה צחוק ושמחה בעקבות הלידה המאוחרת [מלבי"ם, ביאור יש"ר].
מעניין לשים לב כי בעוד התורה מדגישה את גילו של אברהם, היא משמיטה את גילה של שרה, שהייתה בת תשעים. הסיבה לכך היא ששרה חוותה נס של התחדשות פיזית וחזרה לימי נערותה, ולכן הלידה מצדה הייתה כדרך הטבע, בעוד אברהם נותר בזקנותו והזדקק לנס גלוי כדי להוליד [העמק דבר, מלבי"ם].
להמתנה עד לגיל מאה ישנה גם משמעות רוחנית עמוקה. יצחק מסמל בעולם את מידת הדין והגבורה. אילו היה נולד בימי בחרותו וכוחו של אברהם, מידת הדין שלו הייתה חזקה מדי והעולם לא היה יכול להתקיים מפני תוקפה. הולדתו דווקא לעת זקנה נועדה להחליש את עוצמת הגבורה הזו [שפתי כהן]. בנוסף, ציון הגיל מעצים את מסירותו של אברהם למצוות ה', שכן למרות היותו בן מאה ולמרות שיצחק הוא בן זקוניו היקר לו מכל, הוא לא חס עליו ומל אותו ללא היסוס [ספורנו].
מבחינה לשונית, הצירוף בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת מעורר קושי, שכן המילה "את" מופיעה לאחר פועל סביל. הפרשנים מסבירים כי זהו מבנה תחבירי המציין פעולה סתמית, ומשמעותו הפשוטה היא "כאשר נולד לו יצחק" או "כאשר היולדת ילדה לו את יצחק" [רד"ק, שד"ל].