ישועתה של הגר במדבר מתרחשת באמצעות התערבות אלוהית המשנה את תפיסת המציאות שלה, ומעניקה מזור פיזי ורוחני גם יחד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הבאר כבר הייתה קיימת במקום, אך הגר לא הבחינה בה קודם לכן [ספורנו, שד"ל, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. הסיבה לכך שלא ראתה את המים אינה עיוורון פיזי, אלא חוסר שימת לב, והימצאותם של שיחים באזור מעידה על כך שמלכתחילה היו שם מים, גם אם מועטים ונסתרים [שד"ל, מלבי"ם]. בנוסף, נטען כי זכותם של הגר וישמעאל לא הספיקה כדי לחולל נס גדול של בריאת באר חדשה יש מאין [ביאור יש"ר].
לאור זאת, משמעות הפעולה וַיִּפְקַח היא גילוי של ידע על דבר שלא היה ידוע קודם לכן [מלבי"ם], או הענקת דעת וצלילות מחשבתית לחקור ולזהות את מקור המים הקיים [ספורנו, ביאור יש"ר]. מנגד, יש הסבורים כי ה׳ העצים את ראייתה באופן זמני כדי שתוכל להבחין בבאר רחוקה או מכוסה, וישנה אף דעה החולקת על הגישה המרכזית וטוענת כי ה׳ אכן בקע את הארץ באותו רגע ויצר נביעה חדשה לחלוטין [רד"ק]. גישה ייחודית נוספת מציעה כי לא היה מדובר בבאר גשמית רגילה, אלא בבאר רוחנית ובלתי נראית הנושאת את נוכחות ה׳, בדומה לבאר שליוותה את ישראל במדבר, ולכן נדרשה פקיחת עיניים מיוחדת כדי להבחין בה [אלשיך].
באשר לסדר הפעולות בסיום הפסוק, וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר, נראה כי הסדר הכרונולוגי שונה מעט מהכתוב. תחילה היא שאבה מים אל תוך החמת והשקתה את הנער, לאחר מכן שתתה בעצמה, ורק לבסוף מילאה את החמת שוב כדי לקחת עמה להמשך הדרך [רד"ק]. מטרת ההשקיה הייתה לאושש את הנער מעילפון שנגרם מאיבוד נוזלים חמור [ביאור שטיינזלץ], שכן גם אם הוא נרפא בדרך נס מחולי הצמאון המיידי, הוא עדיין היה זקוק לשתייה שוטפת כדי להמשיך לחיות [העמק דבר]. מעבר לצורך הפיזי, משום שהגר השכילה להבין כי הבאר היא מאת ה׳, היא ידעה ששתיית המים הללו תשמש כתרופה של ממש שתקים את בנה מחוליו באופן פלאי [אלשיך].