קריאת שמו של יצחק מהווה את נקודת השיא בהתגשמות ההבטחה האלוהית, ומבטאת את הפלא שחוו שני הוריו הזקנים. אברהם מעניק לבנו את השם יצחק לא מתוך בחירה מקרית, אלא כקיום מדויק ומיידי של ציווי ה' טרם הלידה [רד"ק, מלבי"ם]. מאחר שה' הוא שקבע את השם מראש, שם זה נותר קבוע לעולם, ולא שונה או הורחב בהמשך חייו, בניגוד לשמותיהם של אברהם, שרה ויעקב [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. בנוסף, קריאת השם נעשתה מיד ביום הלידה [מלבי"ם].
הפסוק מאריך בתיאור הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה, ולדעת הפרשנים הכפילות נועדה להסביר את מהות השם יצחק, הנובע מהצחוק של שני ההורים. המילים הַנּוֹלַד לוֹ רומזות לאברהם שצחק כששמע את בשורת הזרע, והמילים אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה רומזות לשרה שצחקה גם היא בקרבה [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. השם מקפל בתוכו את המציאות הנסית והבלתי טבעית של בן הנולד לאב בן מאה ולאם בת תשעים, אירוע המעורר פליאה וצחוק [רש"ר הירש, אור החיים]. כמו כן, טמונים בשם זה רמזים למהותו העתידית של יצחק ולדברים שיעבור בחייו [ביאור שטיינזלץ].
אריכות הלשון בפסוק באה גם כדי להדגיש את מעמדו הייחודי של יצחק לעומת ישמעאל. הביטוי הַנּוֹלַד לוֹ מצביע על כך שזהו הבן הראוי להמשיך את דרכו ולמלא את משאלת לבו של אברהם, מעמד שזכה לו דווקא משום שנולד משרה הצדקת [אור החיים, מלבי"ם]. ניסוח זה משקף גם את התפילות ההדדיות של בני הזוג, שכן אברהם התפלל שזרעו יהיה משרה, ושרה התפללה לכך אף היא, והכתוב מציין ששתי התפילות נענו [אור החיים]. מנגד, יש הסבורים כי ההדגשה אֲשֶׁר יָלְדָה לוֹ נועדה למטרה ציבורית, שכן אברהם רצה לפרסם ברבים בשעת קריאת השם שיצחק הוא אכן בנו, כדי להוציא ספק מלב האנשים [העמק דבר].
מבחינה לשונית, האות ה"א במילה הַנּוֹלַד משמשת במקום המילה "אשר", והפועל הוא בלשון עבר, כלומר הבן "אשר נולד לו" [שד"ל].