רגע המשבר העמוק של הגר במדבר, כאשר היא סבורה שבנה עומד למות, מציג תמונה של התרחקות כפולה, פיזית ורגשית. ייאוש מוחלט אוחז בה, ולמרות ההבטחה הקודמת כי ישמעאל יהיה לגוי גדול, היא מאבדת את תקוותה. הפרשנים מסבירים כי הגר הייתה מקטני אמונה ואף חזרה אל עבודת האלילים של בית אביה [הדר זקנים]. מתוך ייאוש היא טענה שאם אברהם עזב את בנו, אין סיבה שהיא תדאג לו יותר ממנו [ביאור יש"ר]. ניתוק רגשי זה ניכר גם בבחירת המילים שלה. היא אומרת בְּמוֹת הַיָּלֶד ומתנכרת אליו במקום לקרוא לו "בני", בניגוד מוחלט לאברהם שהלך עם יצחק לעקדה מתוך חיבור ואמר "בני" [קונטרס חיבה יתירה].
מבחינה פיזית, הגר מתרחקת. המילה מִנֶּגֶד מפורשת בקרב רוב הפרשנים לא במובן של קרבה פנים אל פנים, אלא להפך, ישיבה מרחוק [רש"י, שד"ל, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. המילה הַרְחֵק מלמדת שהיא הרחיקה את עצמה, אך לא באופן מוחלט, אלא במידה כזו שהילד לא יתכסה מעיניה לגמרי והיא תוכל להמשיך להשקיף עליו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
המרחק המדויק מתואר במילים כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בטווח מעופו של חץ הנורה מקשת, מרחק המוערך בכמאה ושבעים מטר [אבן עזרא, רד"ק, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, יהל אור]. מבחינה לשונית, המילה נגזרת מהשורש "טחה" במשמעות של ירייה או השלכה, או מהשורש "מתח" המבטא את מתיחת הקשת [רד"ק, שד"ל]. צורת הרבים של המילה מצביעה על מרחק כפול של "שתי טיחות", כלומר שתי יריות חץ [רש"י, מזרחי, ברטנורא].
הפרשנים מציעים מספר סיבות לבחירה במרחק הספציפי הזה:
הסיבה הראשונה היא רצונה של הגר שלא לראות את מיתת בנה מקרוב, אך גם לא להשמיע לו את קול בכייתה, שכן בכי קשה מאוד לחולה לשמוע בין אם הוא נוטה למות ובין אם להבריא [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ].
הסיבה השנייה נובעת מחשש לחייה. מכיוון שישמעאל היה רובה קשת, הגר פחדה שמתוך כובד החולי והייסורים הוא יצא מדעתו ויירה בה חץ, ולכן הקפידה להתרחק אל מעבר לטווח הפגיעה שלו, למרחק של שתי יריות [ברטנורא, פענח רזא].
גישה שלישית וייחודית מציגה את ההתרחקות לא כנטישה, אלא כפעולה מוסכמת של תקווה. לפי פירוש זה, הגר וישמעאל סיכמו להתרחק זה מזה רק כמרחק יריית קשת כדי לחפש מים. הם קבעו שאם אחד מהם ימצא מים, הוא יירה חץ כסימן לשני. משום כך, כאשר המלאך התגלה אליה, היא הבינה שהמים נמצאים ליד הילד ומיהרה לחפש בקרבתו [פענח רזא].
לבסוף, הפסוק חוזר שוב על המילים וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד. כפילות זו אינה מקרית, והיא באה ללמד שכל אימת שראתה הגר שמצבו של ישמעאל מחמיר והוא מתקרב למוות, היא הוסיפה והתרחקה ממנו עוד יותר כדי לא לראות בסבלו [רש"י, העמק דבר].