דרישתה הדרמטית של שרה לגרש את הגר וישמעאל אינה נובעת מסכסוך משפחתי רגיל, אלא מראייה עמוקה של עתיד האומה והרצון להגן על יצחק מבחינה רוחנית וגשמית. שרה זיהתה כי התנהגותו של ישמעאל, שתוארה קודם לכן כ"מצחק", טומנת בחובה חטאים חמורים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים [כלי יקר, אלשיך, שפתי כהן]. החשש המרכזי שלה היה שיצחק ילמד ממעשיו הרעים. אף שניתן היה לחשוב שיצחק דווקא ישפיע לטובה על ישמעאל ויחזירו למוטב, שרה ידעה בנבואה שישמעאל לעולם לא יירש את מעשיו הטובים של אברהם, ולכן הסכנה החינוכית נותרה בעינה [כלי יקר]. מעבר לכך, שרה התנגדה לעצם הקרבה ביניהם; היא לא רצתה שיגדלו יחד תחת אותה קורת גג, יתיידדו ויראו עצמם כאחים [ביאור שטיינזלץ], שכן דווקא היעדר מאבק על הירושה עלול היה לקרב ביניהם ולאפשר לישמעאל להסית את יצחק בקלות רבה יותר [פרדס יוסף].
ההוראה גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כוללת גם את האם ממספר סיבות. ברמה המעשית והטבעית, לא ניתן לגרש נער צעיר ללא אמו שתדאג לו, שכן היא ממילא לא תישאר מאחוריו [רד"ק, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. ברמה המהותית, הגר היא זו שיעצה לישמעאל לזלזל ביצחק ולהוציא את דיבתו כדי לזכות בירושה כולה [ספורנו, מלבי"ם], ואף עלה החשש שהיא תחנך את בנה לנקום את עונשו של פרעה שלקה בגלל שרה [שפתי כהן]. הפועל גָּרֵשׁ אינו רק הרחקה פיזית, אלא ניתוק משפטי מוחלט. שרה דרשה לנתק כל קשר בינם לבין הבית, כך שהם יעזבו במעמד הברור של שפחה ובנה, ללא כל זיקה או זכות עתידית [רש"ר הירש].
בנימוק כִּי לֹא יִירַשׁ, שרה אינה מונעת מקנאה קטנונית. היא הכירה את טבעו הפראי והאלים של ישמעאל, והבינה שאם יישאר בבית, הוא לא יסתפק בחלוקה הוגנת של הרכוש, אלא יגזול בכוח את הירושה כולה ולא יותיר דבר ליצחק [הכתב והקבלה]. ישמעאל כבר ראה עצמו שווה ליצחק [רד"ק] ואף דרש לקבל פי שניים כבכור [חזקוני]. לכן, גירושו הפומבי עוד בחיי אברהם נועד להבהיר לכל העולם, ולמנוע תביעות עתידיות לאחר מות האבות, שיצחק הוא היורש הבלעדי והאמיתי [העמק דבר, בכור שור]. גישה נוספת מפרשת את המילה "יירש" מלשון "ראש" ושלטון, כלומר שרה קבעה שישמעאל לא יהפוך לעולם לראש ולמושל על יצחק [הכתב והקבלה].
שרה כופלת את דבריה ומדגישה עִם בְּנִי עִם יִצְחָק כדי להציג שתי טענות נפרדות המונעות את הירושה מישמעאל: הוא לא יירש עמו משום שהוא "בני", כלומר בן הגבירה לעומת בן השפחה, ומשום שהוא "יצחק", הבן שנולד בנס, סגולת העולם, ושעמו כרת ה׳ את בריתו [מלבי"ם, ביאור יש"ר, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים לומדת מכפילות זו קל וחומר: כיוון שהוא בני, אפילו אם לא היה צדיק והגון כיצחק, די בכך כדי שישמעאל לא יירש עמו. מנגד, אם היה הגון כיצחק, אפילו לא היה בני, לא היה ראוי שישמעאל הרשע יירש עמו. על אחת כמה וכמה כאשר שתי המעלות מתקיימות בו יחד – הוא גם בני וגם יצחק.