פסוק זה מתאר את הניסיון של אבימלך, מלך פלשתים, לכרות ברית היסטורית וארוכת טווח עם אברהם, מתוך ראיית הנולד והבנה שזרעו של אברהם עתיד לרשת את הארץ.
בקשתו של אבימלך פותחת במילים הִשָּׁבְעָה לִִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה. המילה הֵנָּה מתפרשת על ידי הפרשנים במספר אופנים: יש הרואים בה לשון של זירוז, כלומר בקשה להישבע "כאן ועכשיו" בטרם ייווצרו נסיבות שיובילו לסכסוך [שד"ל, שטיינזלץ, מלבי"ם]. אחרים מסבירים שהכוונה היא למיקום הפיזי – אבימלך מבקש מאברהם להישבע דווקא "פה", במקומו של אברהם, כדי שהשבועה לא תיראה כהבטחה שניתנה מתוך אונס ופחד אילו הייתה ניתנת בארמונו של אבימלך [מלבי"ם]. באשר לעצם השבועה באלוהים, ישנה מסורת מדרשית המצביעה על פער תיאולוגי בין המנהיגים: אבימלך ביקש שאברהם יישבע באליל שהיה חבוי בבגדו, אך אברהם בחר להישבע באלוהי אמת [הרא"ש, תולדות יצחק]. משמעותה העמוקה של המילה "שבועה" נגזרת מהמספר שבע, ומבטאת כניסה של האדם תחת מחויבות מוחלטת להשגחה העליונה, כאשר המפר אותה מוציא את עצמו מ"צרור החיים" [רבנו בחיי, רש"ר הירש].
אבימלך מבקש מאברהם: אִם־תִּשְׁקֹר לִִי. השימוש במילה אִם אופייני ללשון שבועה במקרא, ומשמעותו השלילה – כלומר, "הישבע לי שלא תשקר" [רמב"ן, מחוקקי יהודה], אם כי יש המפרשים אותה כלשון ספק, "אולי תשקר לי" [רד"ק]. המילה תִּשְׁקֹר מופיעה כאן בבניין 'קל' (ולא בבניין 'פיעל' המוכר יותר – תְּשַׁקֵּר), צירוף דקדוקי נדיר שאין לו אח במקרא. הפרשנים מסבירים שהבדל זה מהותי: בניין פיעל מתייחס לדיבור של שקר, ואילו בניין קל מתייחס לעשיית מעשה של שקר. אבימלך אינו חושש שאברהם יוציא דבר שקר מפיו, אלא חושש ממעשה של כפיות טובה – שאברהם או צאצאיו ישיבו לו רעה תחת טובה [אבן עזרא, שד"ל, הירש, מחוקקי יהודה].
הברית שאבימלך מבקש מוגבלת לשלושה דורות: לִִי וּלְנִינִִי וּלְנֶכְדִִּי. הפרשנים מבארים כי נִינִִי הוא הבן (ולרוב מתייחס לבן המיועד לרשת את המלוכה), ונֶכְדִִּי הוא בן-הבן [רד"ק, העמק דבר]. הסיבה לכך שאבימלך עוצר בדור השלישי נובעת מן התפיסה האנושית הטבעית ש"עד כאן רחמי האב על הבן" – לאדם יש דאגה טבעית וקשר רגשי רק עד לדור נכדיו. בנוסף, אבימלך הבין שמבחינה מעשית אין בכוחו של אדם להכריח בשבועתו דורות רחוקים שטרם נולדו [רש"י, שד"ל].
בסיום דבריו, אבימלך מבקש הדדיות: כַּחֶסֶד אֲשֶׁר־עָשִׂיתִִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִִי. החסד שאבימלך מתייחס אליו הוא העובדה שאיפשר לאברהם, שהיה גר בארצו, לשבת בכל מקום שירצה ללא הפרעה. אבימלך מבין שבעתיד הגלגל עתיד להתהפך – זרעו של אברהם ישלוט בארץ והפלשתים יהיו אלה שיחיו תחת חסותם. לכן הוא מבקש שכאשר אברהם יהיה "בעל הבית", הוא ינהג באותה מידת חסד ולא יגרש את הפלשתים [בכור שור, חזקוני, העמק דבר]. הבקשה מסתיימת במילים וְעִם־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־גַּרְתָּה בָּהּ, כאשר רוב הפרשנים מסבירים שהכוונה היא ליושבי הארץ ואנשיה, שיזכו אף הם ליחס הגון [רד"ק, רלב"ג], ויש המוסיפים שהבקשה כוללת גם התחייבות שלא להשחית את פירות הארץ ויבולה [רבנו בחיי].