המעבר של יצחק משלב הינקות לילדות עצמאית מציין אבן דרך משמעותית במשפחתו של אברהם, מאורע שנחגג באירוע פומבי ורב־רושם. הכתוב מדגיש כי וַיִּגְדַּל הילד, כדי להבהיר שלמרות שנולד להורים זקנים, הוא לא גדל חלש, ונס החלב של שרה נמשך במלואו עד שגדל [מלבי"ם, שפתי כהן].
משמעות השורש של המילה וַיִּגָּמַל היא סיום, השלמה וגמר. בדומה לפרי המבשיל על העץ ומקבל ממנו את כל הלחלוחית עד שאינו זקוק לו יותר, כך גם התינוק מגיע לשלב שבו הוא משלים את יניקתו ואינו זקוק עוד לאמו [שד"ל, רש"ר הירש, נתינה לגר]. מרבית הפרשנים מסכימים כי שלב זה התרחש בסוף עשרים וארבעה חודשים, שזהו הזמן הטבעי ליניקת תינוק [רש"י, רד"ק, מזרחי, שפתי חכמים, יריעות שלמה, גור אריה, חתם סופר], אם כי יש המציינים שההנקה יכלה להימשך גם עד גיל שלוש [ביאור שטיינזלץ]. השימוש בפועל הסביל וַיִּגָּמַל, ולא "ויגמול", מלמד שהתינוק נגמל מעצמו באופן טבעי, שכן מאס בחלב והפסיק לינוק [שפתי חכמים, יריעות שלמה, גור אריה, חתם סופר]. בהקשר זה יש לציין כי המילה "את" בביטוי בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת־יִצְחָק נחשבת לחריגה מבחינה דקדוקית מאחר שהיא צמודה לפועל סביל [ברכת אשר].
עריכת סעודה בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת־יִצְחָק הייתה מנהג מקובל באותם ימים, כפי שמצינו מאוחר יותר אצל חנה ושמואל הנביא [רשב"ם, רד"ק, חזקוני, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הפרשנים שואלים מדוע המתין אברהם זמן כה רב ולא ערך סעודה גדולה כזו כבר ביום הלידה או ביום ברית המילה. גישה אחת מסבירה כי הלידה והמילה היו מובטחות מראש על ידי ה', אך היכולת של שרה הזקנה להניק הייתה נס חדש ופלאי שדרש סעודת הודאה מיוחדת [ביאור יש"ר]. בנוסף, ברית המילה נחשבה למצווה פרטית של אברהם ובני ביתו ולכן נחגגה בסעודה קטנה, בעוד הגמילה הצדיקה חגיגה פומבית [מלבי"ם]. גישה אחרת תולה זאת בהתפתחות הילד: ביום הגמילה הילד מתחיל לדבר וזהו הזמן הראוי לחנכו לאותיות התורה, ולכן אברהם רצה לשמוח עם בנו בשמחת התורה [רד"ק, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. יתרה מכך, אהבת האב לבנו מתחזקת ומתבססת במיוחד ביום הגמילה, כאשר הילד כבר מפגין דעת [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
אברהם ערך מִשְׁתֶּה גָדוֹל כדי להראות לכל אדם עד כמה בנו יקר בעיניו [העמק דבר]. גישה מרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת במילה גָדוֹל. הם מציינים שבדרך כלל, כאשר התנ"ך מתאר משתה, הוא מפרט למי הוא נערך (כמו שריו ועבדיו של פרעה או אחשורוש). מכיוון שכאן לא מוזכרים המוזמנים, ומאחר שאצל נביא אין חשיבות לריבוי האוכל או למספר ימי המשתה, המילה גָדוֹל מעידה על כך שגדולי הדור השתתפו בסעודה [מזרחי, רבנו בחיי, תורה תמימה, צרור המור, גור אריה, משכיל לדוד, רש"י, צאינה וראינה, דברי דוד]. בין אותם גדולי עולם ומלכים נמנו שם, עבר ואבימלך [רש"י, מזרחי, צרור המור, צאינה וראינה]. שמותיהם אינם מפורטים בפסוק, שכן התנ"ך נוהג לפרט שמות של אורחים דווקא בהקשרים של אבל וניחומים, כמו אצל חבריו של איוב, ולא בסעודות שמחה [רבנו בחיי, צרור המור].
בין הנוכחים במשתה בלט גם עוג. נוכחותו נועדה לפרסם את הנס ולהפריך את לעגו הקודם; בעבר טען עוג ששרה עקרה ושגם אם ייוולד לה בן הוא יהיה חלש כזבוב שניתן למעוך באצבע, אך במשתה זה הובהר לו שזרעו של יצחק יתרבה כחול הים ושעוג עצמו עתיד ליפול בידיהם [מזרחי, צאינה וראינה].