מלך גרר מתגונן מפני תוכחתו של אברהם על גזלת באר המים, ומציג כתב הגנה מפורט שנועד לנקות אותו מכל אשמה. בתגובתו, הוא פורס את הדרכים השונות שבהן מידע מגיע לשליט, ומוכיח כי באף אחת מהן לא הגיע אליו שביב של מידע על העוול שנעשה. מתוך דבריו עולה הודאה מובלעת בכך שהבאר אכן שייכת לאברהם [ביאור שטיינזלץ].
כאשר אבימלך טוען לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, הוא אינו מכחיש בהכרח את עצם הגזלה, אלא מתנער מאחריות ישירה אליה. הפרשנים מסכימים כי הוא מבהיר שלא הוא שלח את הגוזלים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי גם אם נודע לו שעבדיו ביצעו את המעשה, הוא אינו יודע אילו מהם עשו זאת, שכן אילו היה חושד במישהו מהם, לא היה משאיר אותו בביתו [ספורנו, ביאור יש"ר]. ייתכן אף שאנשים זרים ביצעו את הגזלה ושיקרו באומרם שהם פועלים בשם עבדי המלך [העמק דבר]. לפי דעה אחרת, המלך ידע באופן כללי על עצם הגזלה, אך לא ידע מי בדיוק מבין האנשים ביצע אותה בפועל [אור החיים].
בהמשך דבריו, המלך מעביר את האחריות אל אברהם באומרו וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי. מלך עושה משפט ומתקן עוולות כאשר הנגזל צועק ומתלונן בפניו [ספורנו, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. מאחר שאברהם שתק ולא ביקש משפט, אין להאשים את המלך במחדל, שכן אילו היה יודע, היה חוקר ודורש מי עשה את העוול [רד"ק, העמק דבר]. מעבר לעניין המשפטי, שתיקתו של אברהם נתפסת כפגם ביחסים ביניהם; במקום לנהוג כחבר קרוב ולשתף, הוא שמר את טינתו בלבו [צרור המור]. יש הסבורים כי משום שאברהם לא כיבד את המלך ולא פנה אליו ישירות, המלך מצידו נמנע מליזום חקירה בעצמו [אור החיים].
לבסוף, אבימלך חותם בטענה וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם. מידע יכול להגיע לאדם מתוך ידיעתו והבנתו האישית, מתוך דיווח ישיר, או מתוך שמועה כללית [צרור המור]. מאחר שהמלך לא ידע מעצמו, ואברהם לא דיווח לו, נותרה רק אפשרות השמועה. מלך נוהג לפעול גם כאשר ישנו קול המון המפרסם עוול שנעשה, אך אבימלך מצהיר שאפילו שמועה כזו לא הגיעה לאוזניו עד לאותו רגע [ספורנו, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. גישה פרשנית שונה מציעה כי בחלק זה של הפסוק מתנהל דו-שיח פנימי בין אנשי המלך: אבימלך פונה קודם לשר צבאו פיכול בתמיהה מדוע הוא לא דיווח לו, ופיכול הוא זה שמשיב למלך כי גם הוא לא שמע על כך דבר עד היום [העמק דבר].