תגובתה של שרה להולדת יצחק אינה רק הבעת שמחה אישית, אלא תדהמה עמוקה מול מציאות ששוברת את כל חוקי הטבע וההיגיון האנושי. דבריה מבטאים את הפלא הכפול שזכתה לו: עצם הלידה בגיל כה מופלג, והיכולת הפיזית להזין ולקיים את החיים החדשים.
הפרשנים נחלקו בהבנת כוונתה של שרה במילים מִי מִלֵּל. הגישה המרכזית [רש"י, רשב"ם, אוהב גר] רואה בביטוי זה לשון שבח והתפעלות מגדולת ה׳: ראו מי הוא זה שהבטיח לאברהם, ועד כמה הוא נאמן לקיים את דברו במלואו. לעומת זאת, פרשנים אחרים [רמב"ן, בכור שור, חזקוני, שד"ל] מציינים כי המילה "מי" משמשת במקרא לרוב בלשון זלזול או שלילה, ולא לשבח. לכן הם מפרשים את המשפט כתמיהה מוחלטת על חוסר הסבירות של האירוע: מי מכל בני האדם היה מעלה על דעתו לומר לאברהם ששרה תיניק? הדבר היה כה רחוק מהמציאות, עד שאיש לא העז להשמיע רעיון כזה אפילו כדברי נחמה [גור אריה].
הפועל מִלֵּל עצמו זוכה לביאורים משלימים. יש שמסבירים אותו כביטוי של דיבור ברור, מפורש ומוחלט [הכתב והקבלה]. מנגד, יש שרואים בו דווקא הבעה של חלקי מחשבה בלבד, כלומר, איש לא יכול היה אפילו לבטא קצה של רעיון או מחשבה שדבר כזה יתרחש [רש"ר הירש].
שרה מדגישה בדבריה את ההנקה, הֵינִ֥יקָה, משום שבעוד שעצם הלידה הובטחה מראש על ידי ה׳, היכולת של אישה זקנה לייצר חלב לא הובטחה מעולם. זהו נס נוסף ומיותר לכאורה מבחינה קיומית, שנעשה אך ורק כדי להרבות שמחה, צחוק ופלא בעולם [מלבי"ם, משכיל לדוד].
השימוש בלשון רבים, בָנִ֖ים, מעורר שאלה, הרי שרה ילדה רק את יצחק. יש המפרשים זאת כציון הפוטנציאל שנוצר בה, שכן משחזרה לנעוריה וגופה התרפא, יכלה להניק ילדים נוספים אילו רצתה [רד"ק]. במישור הסמלי, מוסבר כי בהנקת יצחק, שרה למעשה הזינה וגידלה את עתידה של אומה שלמה [רש"ר הירש]. עם זאת, הגישה הנפוצה ביותר נשענת על מסורת המדרש, לפיה אומות העולם פקפקו בנס וטענו ששרה ואברהם הזקנים הביאו אסופי מן השוק וטוענים שהוא בנם. כדי להפריך שמועה זו, שרה הזמינה את השרות והניקה את כל בניהן בפומבי. חלב זה, שהגיע ממקור טהור וקדוש בדרך נס, פעל את פעולתו הרוחנית, ויש אומרים שכל אותם ילדים שינקו משרה התגיירו לבסוף [רש"י, רד"ק, תורה תמימה, שפתי כהן, פרדס יוסף].
בסיום דבריה, שרה מציינת כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי בֵ֖ן לִזְקֻנָֽיו. ההתמקדות בזקנתו של אברהם במקום בזקנתה שלה נובעת מכך שדווקא גילו המופלג של אברהם הוא שעורר את עיקר הספקות בקרב הסובבים לגבי אבהותו [העמק דבר]. כדי להסיר כל ספק מעניין זה, ה׳ עשה נס נוסף וצר את קלסתר פניו של יצחק כך שיהיה זהה לחלוטין לפניו של אברהם [תורה תמימה]. מעבר לכך, הדגשת זקנתו של אברהם משקפת את ענוותה של שרה, שראתה את הפלא הגדול בהתחדשות כוחותיו של בעלה לא פחות מאשר בנס שאירע בגופה [תולדות יצחק].