קריאת השם למקום מהווה נקודת ציון היסטורית ומשפטית, שבה עוברת הבעלות על הקרקע לידי אברהם. הברית שנכרתה שם הפקיעה למעשה את האזור משליטת הפלשתים והפכה אותו לנחלתו של אברהם [מלבי"ם]. יכולתו של אברהם להעניק שם למקום, והעובדה שהשם התקבע, נחשבות לאות ולסימן מובהק לעתיד, המבשר על ירושת הארץ כולה [רד"ק].
השם בְּאֵר שָׁבַע טומן בחובו משמעות כפולה: הוא מנציח הן את שֶׁבַע הכבשות שהעניק אברהם לאבימלך, והן את השבועה שנשבעו זה לזה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הבחירה לקשור את השם לשבועה לא הייתה מקרית. אילו היה המקום נקרא רק על שם מספר הכבשות, היה חשש שבעתיד יגזלו הפלשתים את הבאר וישנו את שמה. השבועה ההדדית העניקה לשם תוקף והגנה [העמק דבר]. יתרה מזאת, מבחינה הלכתית, מכירת באר שמימיה עתידים לנבוע נחשבת להקניית "דבר שלא בא לעולם", שאין לה תוקף רגיל. רק בזכות השבועה נגמר הליך הקניין, ולכן השם מדגיש דווקא אותה [פרדס יוסף]. עם זאת, עצם כריתת הברית והשותפות עם אבימלך מעוררת פליאה, שכן יש בכך לכאורה עבירה על האיסור לסייע לעובדי עבודה זרה [חזקוני].
הפסוק מדגיש כי אברהם קרא לַמָּקוֹם הַהוּא בשם זה, ולא לבאר עצמה. הפרשנים מציעים לכך כמה סיבות: ייתכן שבשעת כריתת הברית השניים כלל לא עמדו סמוך לבאר אלא רק דנו בה [ביאור יש"ר]; ייתכן שלמקום כבר היה שם קודם, והשם "באר שבע" רק התווסף לו [מלבי"ם]; וכן, בימי אברהם רק האזור כולו נקרא כך, ואילו העיר עצמה זכתה לשם זה רק מאוחר יותר, בימי יצחק [חזקוני].
המילה שְׁנֵיהֶם חותמת את הפסוק ומצביעה על המפגש הייחודי בין השליט הנוכחי של הארץ לבין אברהם, המייצג את השלטון העתידי. אירוע זה מהווה את ההכרה הרשמית הראשונה באומה העתידה לצאת מאברהם, והשם שניתן למקום נועד להנציח את המעמד לדורות הבאים, ולהזכיר לצאצאיו את השבועה המחייבת של אביהם [רש"ר הירש].