במעמד של כריתת ברית והצהרות על חסד וידידות, צפות ועולות עוולות העבר הדורשות ליבון. כאשר אברהם ואבימלך מסדירים את יחסיהם מחדש, אברהם מנצל את ההזדמנות כדי להציף סכסוך ישן ובלתי פתור.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה וְהוֹכִחַ אינה מכוונת לתוכחה מוסרית ישירה, אלא לניהול ויכוח, טענת דברים או בירור משפטי [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. הסיבה לכך היא שאין זה מדרך הכבוד להוכיח מלך בצורה ישירה, וכן משום שעל גזל ממוני מנהלים תביעה ולא תוכחה [גור אריה, שפתי חכמים]. יש המדייקים כי משמעות המילה היא הבאת הוכחות כדי להכריע בסכסוך שפרץ בין עבדי אברהם לעבדי אבימלך [פני דוד]. מנגד, יש מי שמדייק מתוך צורת המילה כי אברהם כבר התלונן בעבר על הגזל, אך מתוך נימוס נמנע מלציין מי היו הגזלנים, ואבימלך התעלם מכך. כעת, אברהם נאלץ לומר במפורש מי אחראי למעשה [רש"ר הירש].
העיתוי להעלאת הנושא אינו מקרי. מאחר שאבימלך התפאר בחסד שעשה עם אברהם וביקש לכרות עמו ברית שבועה בשם ה׳, אברהם ראה לנכון להעמיד אותו על חוסר הצדק שבממלכתו [גור אריה, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאברהם לא התמקד רק בעוול האישי שנעשה לו, אלא במיעוט יראת האלוהים בממלכת גרר. העובדה שהגזלנים לא היו אנשים פשוטים אלא מנהיגי המדינה ובני ביתו של המלך, מעידה על כך שהמלך שולט בארץ שבה מתבצע גזל ללא ענישה, דבר שאינו הולם שליט צדק [ספורנו, העמק דבר, ביאור יש"ר]. לכן הכתוב מדגיש את זהות הגזלנים ולא אומר "אשר גזלו ממני", כדי להצביע על הבעיה המוסרית שבמערכת השלטון [העמק דבר].
באשר למהות הסכסוך על בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ, הרקע לכך היה גיאוגרפי: אברהם חפר את הבאר סמוך לגבול ארץ פלשתים כדי להשקות את צאנו, ועבדי אבימלך החרימו אותה בטענה שהיא שייכת לשטחם [רד"ק]. פרשנים מאוחרים מתעכבים על השאלה המשפטית כיצד ניתן בכלל לגזול באר, שהרי קיים כלל הלכתי לפיו "קרקע אינה נגזלת" (כלומר, הבעלות עליה אינה עוברת לעולם לרשות הגזלן). הם מסבירים כי ייתכן שבאר אינה נחשבת לקרקע לעניין זה, או לחלופין, שהגזל לא התבטא בהעברת הבעלות על הקרקע עצמה – שנותרה תחת רשותו המשפטית של אברהם – אלא בפלישה הפיזית ובגזילת השימוש במים ובהנאות הבאר [ברכת אשר על התורה, פרדס יוסף].