לידתו של יצחק מהווה את שיאו של תהליך ארוך של ציפייה והבטחות. התגשמות הבשורה מתרחשת בניגוד לכל חוקי הטבע, תוך התמודדות עם ספקנות ולעג מצד הסביבה, ומדגישה את ההשגחה האלוהית המדויקת.
המילים וַתַּהַר וַתֵּלֶד סמוכות זו לזו כדי ללמד על רצף של ניסים. ההיריון עצמו היה פלאי, שכן לשרה כלל לא היה רחם [אור החיים], וכשם שהעיבור היה ללא צער, כך גם הלידה הייתה ללא כאב [דעת זקנים]. סמיכות המילים באה גם לפרש את הפסוק הקודם: פקידת ה' את שרה מתייחסת לעצם ההיריון, ועשיית ה' כפי שדיבר מתייחסת ללידה עצמה שהתרחשה בדיוק בזמן [מלבי"ם, רד"ק].
הכתוב מדגיש שהבן נולד לְאַבְרָהָם כדי לשלול את ייחוסו של ישמעאל כבנו הממשיך של אברהם, במיוחד לאחר ששמו שונה מאברם לאברהם [אור החיים]. בנוסף, הדגשה זו נועדה לעקור מן השורש את טענותיהם של ליצני הדור, שריננו כי שרה נתעברה מאבימלך, ולכן הכתוב קושר את ההיריון והלידה ישירות לאברהם [שד"ל]. מבחינה רוחנית, שרה כיוונה את דעתה ומחשבותיה לאברהם לאורך כל חודשי ההיריון, כדי שהרך הנולד יירש את מידותיו הצדקניות והשלמות של אביו [שפתי כהן].
הביטוי לִזְקֻנָיו טומן בחובו משמעויות פיזיות ורוחניות. ברמה הפיזית, בעוד ששרה חזרה לימי נעוריה ואל אורח הנשים, אברהם נותר במצב של זקנה ובכל זאת הוליד [רד"ק], ויש הסבורים שהביטוי מתייחס לזקנתם של שני בני הזוג גם יחד [אור החיים]. ברמה הרוחנית, בן זקנים הוא בן שעתיד להמשיך את המורשת הרוחנית של אביו [רש"ר הירש]. לשם כך, אברהם קיבל תוספת של כוח רוחני עליון ונשמה חדשה כדי להוליד את יצחק ולהכינו לייעודו בהמשך חייו [אור החיים].
כדי להפריך סופית את שמועות הליצנים, חולל ה' נס וצר את קלסתר פניו של יצחק כך שיהיה זהה לחלוטין לזה של אברהם [רש"י, רש"ר הירש]. לדמיון הפיזי הזה ישנו גם רובד פנימי עמוק: בעוד שאברהם מסמל את מידת החסד ויצחק את מידת הגבורה והדין, הדמיון ביניהם מוכיח שגבורתו של יצחק יונקת משורש החסד של אביו, משלימה אותו, ומלמדת שדרך האהבה והחסד עדיפה על פני הדין [חומש קה"ת].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אֹתוֹ אינה מתייחסת לאברהם (כלומר, "דיבר איתו"), אלא חוזרת אל המילה "מועד" – הזמן המדויק שאותו קבע ה' מראש [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. קביעת הזמן הייתה כה מוחשית, עד שה' שרט שריטה בכותל, והבטיח שכאשר קרני השמש יגיעו לאותו סימן בדיוק בשנה הבאה – שרה תלד [רש"י, ריב"א, חזקוני].
עם זאת, ישנה גישה הרואה בתזמון הלידה גם יסוד של ענישה. ה' הבטיח את הלידה תחילה בלשון רכה, אך לאחר ששרה צחקה בספקנות, הדיבור הפך קשה יותר. כתוצאה מכך, שרה לא המתינה שנה שלמה כדי להסיר כל ספק, אלא ילדה מוקדם מהצפוי, בחודש השביעי, בדיוק באותו מועד שנקבע. לידה מוקדמת זו היא שפתחה פתח לליצני הדור לחשוד שההיריון הוא מאבימלך, מה שחייב בסופו של דבר את התערבותו הניסית של ה' ביצירת הדמיון המוחלט בין פני יצחק לפני אברהם [חתם סופר, העמק דבר].