ברגע של ייאוש עמוק בלב המדבר, מתרחשת התערבות אלוהית המשנה את פני המציאות. למרות שהגר היא זו שנושאת את קולה ובוכה, ההשגחה העליונה מתמקדת דווקא בבנה.
את קול הנער – הילד היה נתון במצוקה, ולמרות שהגר בכתה, ה' הקשיב לקולו של הנער. חלק מהפרשנים מסבירים שגם ישמעאל בכה והתפלל [רד"ק, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ], ותפילתו נשמעה עוד בטרם הגיע לסכנת חיים ממשית [העמק דבר]. דעה נוספת מציעה כי מדובר בצעקה אילמת וללא קול, שרק בוחן כליות ולב מסוגל לשמוע [ברכת אשר]. מתוך כך, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאן טמון הכלל ולפיו תפילתו של החולה על עצמו יפה ומתקבלת מהר יותר מתפילתם של אחרים עליו. אף על פי שקיים כלל ולפיו "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", תפילה פועלת אחרת, שכן החולה מתפלל בכוונה עמוקה, וה' בעצמו הוא שמתיר אותו מייסוריו [חזקוני, ברטנורא, גור אריה, מזרחי]. ה' קיבל את התפילה באופן ישיר, בדומה למלך רחמן שקרוב לקוראיו, ובכך עקף את מלאכי השרת ששנאו את ישמעאל [תיבת גמא].
מן השמים – הגר שמעה את קול המלאך אך לא ראתה אותו [רד"ק]. מאחר שמלאכים היורדים לארץ מופיעים לרוב בדמות אדם, הדיבור מן השמים הבהיר לה מעל לכל ספק שמדובר בשליח אלוהי [בכור שור]. פניית המלאך נועדה להרגיע את פחדה, ולעודד אותה לשוב אל בנה ולגדלו באהבה, לאחר שייאושה וכעסה על הגירוש מבית אברהם גרמו לה להשליך אותו [תולדות יצחק].
הכתוב משנה את לשונו ועובר לביטוי אל קול הנער. שינוי לשוני זה, מ"את קול" ל"אל קול", מלמד שלא מדובר רק בשמיעת הצליל, אלא בהקשבה פנימית, קבלת התפילה והיענות לבקשה [שד"ל, מלבי"ם, אוהב גר].
באשר הוא שם – ברובד הפשט, משמעות הביטוי היא שהישועה נמצאת בדיוק במקום שבו הילד מונח. מכיוון שהגר התרחקה ממנו, המלאך מודיע לה שהיא אינה צריכה לנדוד ולחפש מים, שכן הבאר נמצאת ממש לצידו [רשב"ם, רמב"ן, רד"ק, רבינו בחיי]. טמונה כאן גם תוכחה עדינה כלפי הגר: לו הייתה לה אמונה והיא לא הייתה נוטשת את בנה, אלא נשארת לצידו כפי שראוי לאם לעשות, היא הייתה רואה מיד את באר המים המצילה בדיוק במקום שבו הוא נמצא [רש"ר הירש]. פירוש נוסף ומעניין מציע שהמילים מתייחסות לה' עצמו, ומלמדות שהשכינה שרויה למרגלות מיטתו של החולה, היכן שהוא נמצא [תורה תמימה].
ברובד הדרש, מילים אלו מהוות בסיס לעיקרון מהותי במשפט האלוהי: האדם נידון אך ורק לפי מעשיו בהווה, באותה שעה ממש, ולא על פי מה שהוא או זרעו עתידים לעשות. הפרשנים מתארים משפט שהתנהל בפמליה של מעלה, שבו מלאכי השרת קטרגו ושאלו את ה': כיצד אתה מעלה באר מים למי שצאצאיו עתידים להמית את עם ישראל בצמא? (רמז לתקופת גלות בבל, אז הביאו הישמעאלים לגולים נודות מים מנופחים וריקים שהרגו את הצמאים). ה' השיב למלאכים בשאלה: האם כעת, ברגע זה, הוא צדיק או רשע? משענו המלאכים שכעת הוא צדיק, פסק ה' שישמעאל יידון לפי מצבו הנוכחי [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה].
אלא שפסיקה זו מעוררת מחלוקת וקושי בקרב הפרשנים: הרי ישמעאל כבר חטא בעבר בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אם כן כיצד ניתן לקרוא לו "צדיק"? יש המשיבים כי מחלתו ייסרה אותו וכיפרה על עוונותיו, או שחזר בתשובה [פני דוד, יריעות שלמה]. הגישה המרכזית גורסת כי ישמעאל נחשב "צדיק" באותה שעה ספציפית ביחס לעוון המים והצמא – הוא טרם חטא בדבר זה, ולכן לא ניתן היה להענישו על כך [הטור הארוך, מזרחי, שפתי חכמים, חזקוני].
קושי נוסף עולה מההשוואה לדין "בן סורר ומורה", שנידון על שם סופו העתידי. הפרשנים מסבירים את ההבדל: בן סורר ומורה כבר התחיל בפועל את מסלול חטאיו מתוך גרגרנות וסביאה, ולכן דינו נגזר על סמך התדרדרותו הוודאית. לעומת זאת, ישמעאל עצמו טרם החל לחטוא בחטא שעליו קטרגו המלאכים, ובוודאי שאינו יכול להיענש על חטאים עתידיים של צאצאיו, ולכן חסד ה' חל עליו בדיוק "באשר הוא שם" [הטור הארוך, מזרחי, ריב"א, גור אריה, פענח רזא].