פסוק זה מתאר את רגע הפרידה הקשה והטעון שבו אברהם משלח את הָגָר וישמעאל מביתו אל המדבר. למרות הקושי הרגשי העצום הכרוך בגירוש בנו, הכתוב פותח במילים וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. רוב הפרשנים מציינים כי אברהם הזדרז וקם מוקדם כדי לקיים את ציווי ה' ללא פקפוק, וכן כדי למנוע התערבות מצד בני ביתו שאולי היו מרחמים על המגורשים ונותנים להם צידה רבה יותר. הוא אף ביצע את הפעולה בעצמו ולא על ידי שליח, כדי להפגין את צייתנותו המוחלטת.
לפני יציאתם, אברהם מצייד אותם: וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם. המילה חֵמַת פירושה נאד, כלי קיבול לנוזלים העשוי מעור או מעץ. עולה השאלה מדוע אברהם, שהיה אדם עשיר מאוד, צייד את בנו ואת פילגשו במעט לחם ומים בלבד ולא העניק להם כסף, זהב ורכוש כפי שעשה מאוחר יותר לבני קטורה. הפרשנים מציעים לכך מספר גישות:
הגישה הראשונה [אבן עזרא, רד"ק, העמק דבר] גורסת כי אברהם נתן להם צידה שהייתה אמורה להספיק בדיוק עד להגעתם למקום יישוב אחר או עד לחזרתה של הגר למצרים מולדתה.
גישה שנייה מציעה שאברהם אכן נתן להם כסף, זהב ובהמות משא, אך הכתוב לא פירט זאת והזכיר רק את הלחם והמים, משום שזהו הדבר היחיד שחסר להם מאוחר יותר בתעותם במדבר [ספורנו, הכתב והקבלה, מחוקקי יהודה].
מנגד, גישה שלישית רואה בצידה הדלה ביטוי מכוון של ניתוק וריחוק. יש המסבירים שאברהם לא נתן לישמעאל רכוש משום ששנא אותו על שיצא לתרבות רעה, והתייחס אליו כאל שונא שנותנים לו רק לחם ומים [רש"י, רבנו בחיי, חזקוני]. אחרים מסבירים שהגירוש נעשה ביד חזקה ובכעס כדי להראות להגר שהיא משוחררת במעמד של שפחה ולא כאישה, ולכן נשלחה ללא רכוש [מלבי"ם, רש"ר הירש]. דעה נוספת מציעה שאברהם נהג כך בכוונה כדי שישמעאל יעני ויסבול, ומתוך כך יזכה לרחמי שמים [אלשיך].
הפסוק ממשיך ומתאר את אופן מסירת הצידה: שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד. תחביר המשפט מעורר מחלוקת מרכזית בין הפרשנים, האם אברהם שם על כתפה של הגר גם את הלחם והמים וגם את ישמעאל, שהיה באותה עת נער בוגר.
פרשנים רבים [רמב"ן, אבן עזרא, שד"ל, בכור שור] מסבירים כי המילים וְאֶת הַיֶּלֶד אינן מחוברות לפועל "שָׂם", אלא לפועל "וַיִּתֵּן". כלומר, אברהם שם את הצידה על כתפה, ובנוסף מסר לה את הילד שילך לצידה. שימת החמת על שכמה נועדה להדגיש את מעמדה כשפחה [ספורנו, הכתב והקבלה].
לעומתם, גישה אחרת מפרשת את הפסוק כפשוטו, שאברהם אכן הרים את ישמעאל ושם אותו על כתפה של הגר. המפרשים מסבירים ששרה הכניסה בישמעאל עין הרע, וכתוצאה מכך הוא חלה, נתקף בחום ואיבד את כוחו ללכת ברגליו, ולכן נאלצה אמו לשאת אותו [רש"י, הטור הארוך, גור אריה, ברטנורא]. פירוש ייחודי נוסף טוען שאברהם עקד את ישמעאל ושם אותו על כתפה משום שהנער סירב לעזוב את בית אביו [אור החיים].
לאחר מכן נאמר וַיְשַׁלְּחֶהָ. יש שלומדים מכך שאברהם ליווה אותה מחוץ לעיר ברוב חסדו [ספורנו, רד"ק, אלשיך], ויש שרואים במילה זו גירוש מוחלט, בו שלח אותה לבדה, ללא מלווה, כדי להראות את ניתוק הקשר [מלבי"ם, פרדס יוסף].
סופו של הפסוק מתאר את גורלה של הגר: וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. המילה וַתֵּתַע זוכה לשני כיווני פירוש עיקריים. הגישה הפשטנית מסבירה כי הגר פשוט איבדה את דרכה הפיזית במדבר. אילו הייתה הולכת בדרך הישר, המים שנתן לה אברהם היו מספיקים לה עד למקום היישוב הבא, אך בגלל התעייתה הדרך התארכה והמים אזלו [רשב"ם, רד"ק, שד"ל]. הגישה המדרשית, לעומת זאת, דורשת את המילה כטעות רוחנית: הגר תעתה במובן זה שחזרה לעבודת האלילים ולגילולי בית אביה, ודווקא בגלל החטא הזה נגזר עליה שייגמרו לה המים והיא תגיע לסכנת חיים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].