הבעת תוכחה גלויה וכנה היא לעיתים הדרך היחידה לפתור סכסוכים ולבסס שלום אמיתי וברית יציבה [תורה תמימה, מזרחי]. לאחר שיישר את ההדורים מול אבימלך, מבקש אברהם לעגן את בעלותו על הבאר באופן סופי ומוחלט.
וַיַּצֵּב אַבְרָהָם מתוך כלל הצאן והבקר שהעניק לאבימלך, הפריש אברהם והעמיד בצד שבע כבשות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן בחירת סוג הבהמה אינה מקרית. נקבות הצאן מסמלות את עתיד העדר כולו ואת המשכיותו [רש"ר הירש]. יתרה מזאת, הניסוח המדויק של המילים רומז לכך שהיו אלו כבשות צעירות וקטנות, שעדיין היו כרוכות אחר אימותיהן [הכתב והקבלה].
הפרשנים מציגים גישות שונות למטרה שלשמה הועמדו הכבשות לְבַדְּהֶן:
גישה אחת מסבירה כי פעולה זו נועדה לבסס קניין משפטי. הכבשות לא ניתנו כחלק ממתנת הפיוס הכללית, אלא הופרשו כמעשה חליפין ותשלום ממוקד עבור הבאר, כדי להפקיע לצמיתות כל זכות או טענה עתידית של הפלשתים עליה [ביאור יש"ר].
גישה אחרת קושרת את ההפרשה למבחן פלאי. בעקבות המריבה שניטשה בין הרועים על השאלה מי באמת חפר את הבאר, הועמדו הכבשות לבדן כדי לבחון לקראת מי יעלו מי התהום. רק לאחר שהמים עלו באורח פלא לקראת צאנו של אברהם והוכיחו קבל עם ועדה את בעלותו, הוא מסר אותן לידי אבימלך [אלשיך].
המוטיב המרכזי בפסוק, שעליו מסכימים רוב הפרשנים, הוא הקשר ההדוק, הן הלשוני והן הרעיוני, בין המספר שבע לבין המושג שבועה. המספר שבע נחשב לקדוש ובעל משמעות רבה בעת העתיקה. בעוד שהעמים הקדמונים ייחסו זאת לאמונה בהשפעתם של שבעת כוכבי הלכת, אברהם קידש את המספר מתוך אמונה כי הוא מייצג את מקורות השפע העליונים של ה' [מלבי"ם].
העמדת שבע הכבשות נועדה לתת תוקף של שבועה לבעלותו על הבאר. משמעותה הרעיונית של שבועה כזו היא הכפפת כל הרכוש החומרי של האדם תחת השגחתו של הכוח האלוהי. קבלת הכבשות על ידי אבימלך היוותה הכרה בבעלות זו, והפכה את המעמד לעדות קבועה ורשמית לדורות [רש"ר הירש]. בשל שילוב זה של הענקת שבע הכבשות וכריתת השבועה, נקרא המקום "באר שבע" [רד"ק, חזקוני, הטור הארוך, אלשיך].