תארו לעצמכם מצב שבו מישהו שאתם מאוד אוהבים חולה וסובל, וקשה לכם אפילו להסתכל עליו מרוב עצב. זה בדיוק מה שקרה להגר במדבר. כשישמעאל בנה נחלש מאוד, ייאוש גדול השתלט עליה והיא איבדה את התקווה. מרוב כאב, היא ניסתה להתנתק קצת מהמצב הקשה. לכן היא אומרת בְּמוֹת הַיָּלֶד ולא קוראת לו "בני". היא לא רק מתרחקת בלב, אלא גם מתרחקת באמת. המילה מִנֶּגֶד מסבירה שהיא הלכה לשבת רחוק ממנו, והמילה הַרְחֵק מלמדת שהיא תפסה מרחק, אבל עדיין נשארה במקום שבו יכלה להשקיף עליו ולא איבדה אותו לגמרי מהעיניים.
עד כמה היא התרחקה? התורה משתמשת במילים כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כלומר המרחק שאליו מגיע חץ שיורים מתוך קשת. הגר בחרה להתרחק כדי לא לראות את בנה סובל מקרוב, אבל גם כדי שהוא לא ישמע אותה בוכה. היא ידעה שלשמוע בכי זה דבר שמאוד מקשה על אדם חולה. התורה חוזרת שוב על המילים וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד כדי ללמד אותנו שכל פעם שמצבו של ישמעאל החמיר, הגר התרחקה עוד קצת, כי פשוט היה לה קשה מנשוא לראות בצער שלו.