יצא לכם פעם להיות בחוץ ביום חם מאוד ולהרגיש צמאים במיוחד? תארו לעצמכם את הגר וישמעאל הולכים בלב המדבר הלוהט. פתאום, וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת, כלומר, מי השתייה שהיו בתוך כלי העור שלהם נגמרו. אולי תשאלו את עצמכם, למה המים נגמרו כל כך מהר? הרי אברהם נתן להם מספיק צידה לדרך. ההסבר הוא שישמעאל חלה, וכשאדם חולה ויש לו חום, הוא צריך לשתות הרבה יותר. אברהם נתן להם מים שמספיקים לאדם בריא, כי הוא לא ידע שהמחלה תחמיר.
למרות שישמעאל כבר היה נער גדול באותו זמן, התורה קוראת לו אֶת הַיֶּלֶד. הסיבה לכך היא שהמחלה והצמא החלישו אותו כל כך, עד שהוא לא יכול היה ללכת בכוחות עצמו. הוא הפך להיות חסר אונים ותלוי לגמרי באמא שלו, ממש כמו ילד קטן.
הגר נשאה אותו, אבל כשהכוחות שלה נגמרו והיא הרגישה ייאוש גדול, היא נאלצה להוריד אותו. המילה וַתַּשְׁלֵךְ מתארת את הייאוש העמוק ואת חוסר האונים שהיא הרגישה באותו רגע. היא הניחה אותו תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם, כלומר מתחת לאחד הצמחים במדבר, כדי לעשות לו קצת צל ולהגן עליו מהשמש החמה שמגבירה את תחושת הצמא. הסיפור הזה מלמד אותנו שיעור חשוב: גם כשנראה שהמצב קשה ומפחיד, אסור לנו להיבהל ולאבד תקווה. עלינו תמיד לבטוח בה' שיכול לעזור ולהושיע אותנו, אפילו ברגע האחרון.