קרה לכם פעם שהלכתם בחום הכבד, צמאים ועייפים, ופתאום מישהו הציע לכם כוס מים קרים ומקום מוצל לנוח בו? זה בדיוק מה שאברהם בחר לעשות. אחרי תקופה ארוכה של נדודים ממקום למקום, אברהם מחליט להישאר בבאר שבע. הוא נוטע שם אֶשֶׁל, שזה אילן ענק או פרדס של עצי פרי, ממש קרוב לבאר המים. העצים האלה נועדו לתת צל נעים ופירות טעימים לאנשים שעוברים בדרך, וגם להיות סימן לכך שהבאר שייכת לו.
אברהם אירח את עוברי האורח בשמחה, נתן להם אוכל טוב ודאג לכל מה שהם צריכים. כשהאורחים סיימו לאכול ורצו להגיד לו תודה, אברהם הסביר להם בעדינות שהאוכל לא באמת שלו, אלא של בורא העולם. כך הוא קיים את הפעולה של וַיִּקְרָא־שָׁם, כלומר הוא פרסם את שמו של ה' ולימד את האנשים להודות למי שנותן לנו הכל. כדי שהאורחים יבינו למי הם מודים, אברהם קרא לה' בשם אֵל עוֹלָם, והסביר להם שה' הוא אלוהי היקום כולו, זה שקדם לעולם ומכוון את כל מה שקורה בו.