מלכים ב, פרק ד׳, פסוק ט״ז

מתוך נבואה או ביטחון מוחלט ברצון ה', הנביא מבטיח לאישה כי לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, כלומר בעוד שנה מהיום או בזמן הראוי ללידה, אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן ותזכי לאחוז בו בחיקך. במקום לשמוח, האישה מגיבה בחרדה ומתחננת בכפל לשון: אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ, בבקשה שלא ייתן לה תקוות שווא שסופן להיפסק ולהתייבש כמו מעיין אכזב. תגובה זו נובעת מחשש עמוק שההבטחה היא לשמחה זמנית בלבד שתסתיים באובדן הילד, או מפקפוק בהיתכנות הנס לאור גילה המבוגר וזקנת בעלה. לכן היא מבקשת שאם אכן מתרחש נס שגובר על מגבלות הטבע, הנביא יתפלל לה' שיעניק לה מבעלה בן של קיימא שיחיה ויאריך ימים.