קרה לכם פעם שהסכמתם ללכת דרך ארוכה יותר רק כדי להיפרד יפה מחבר טוב? זה בדיוק מה שקרה לשניים וחצי השבטים. אחרי שהם סיימו לעזור לשאר העם לכבוש את הארץ, הגיע הזמן שלהם לחזור הביתה. נאמר עליהם וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ, כלומר הם באמת יצאו לדרכם חזרה אל הארץ שלהם. אבל הפסוק גם מספר שהם יצאו מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִּׁלֹה. למה דווקא משילה? יהושע שחרר אותם לביתם מעיר אחרת לגמרי, והם יכלו ללכת משם ישר הביתה. במקום זאת, הם בחרו להאריך את הדרך וללכת במיוחד לשילה, רק כדי להתפלל במשכן ה׳ ולהיפרד מכל העם בצורה יפה. המעשה הזה הראה שהלב שלהם היה מלא באהבה לה׳ ולכלל ישראל.
למרות הכוונות הטובות, בהמשך הדרך קרתה אי הבנה גדולה. כשהם הגיעו לאזור הירדן, הם בנו מזבח גדול. הם לא התכוונו להקריב עליו קורבנות, אלא רק להקים מעין אנדרטת זיכרון שתזכיר לכולם שהם עדיין חלק מהעם. אבל שאר בני ישראל ראו את המזבח ונבהלו. הם חשבו ששניים וחצי השבטים מנסים למרוד, לעזוב את העם ולהקריב קורבנות במקום אסור. הטעות הזו כמעט גרמה לריב קשה מאוד בין השבטים. למרבה המזל, רגע לפני שהמצב החמיר, העם שלח את פנחס הכהן ואת המנהיגים כדי לדבר איתם פנים אל פנים, וכך הם יכלו לברר את הדברים ולהבין את האמת.