ההוראות המדויקות שמקבל גדעון משנות את ייעודו של המזון שהביא, והופכות אותו מארוחה למנחה שמימית. המלאך מנחה אותו להניח את המנחה על הסלע הלז, כלומר הסלע הזה שנמצא ממש מולם [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], וביחס למרק הוא מצווה שפוך – לשפוך אותו ישירות על גבי הסלע [מצודת דוד].
שינוי בולט בפסוק הוא כינויו של המלאך. בעוד שבשאר העניין הוא מכונה "מלאך ה'", דווקא כאן, בשעת מתן ההוראות, הוא נקרא מלאך האלהים [מלבי"ם, חומת אנך]. הפרשנים מציעים שני כיוונים להסבר שינוי זה, המבוססים על מהות הסיטואציה:
גישה אחת מסבירה זאת מתוך מורכבות הציווי. ההוראה להניח את הבשר והמצות על הסלע ולשפוך את המרק עשויה להיראות תמוהה, והיה חשש שגדעון לא ירצה לעשות זאת. לכן, נעשה שימוש בשם "אלהים", המייצג את מידת הדין, כדי להטיל מורא על גדעון ולוודא שיקיים את הדברים במדויק [חומת אנך].
מנגד, גישה אחרת מתמקדת במהות הקרבת הקרבן. על פי תפיסה זו, מלאך אינו יכול לקבל קרבן כלל, שכן זביחה מותרת לה' לבדו. משום כך, בשלב זה של האמירה והציווי, המלאך מתפקד רק כשליח ואמצעי, ועל כן נקרא "מלאך אלהים". אולם בהמשך, כאשר המנחה תתקבל בפועל, ישוב להופיע השם "מלאך ה'", כדי להדגיש שה' בעצמו שוכן בו ומקבל את הקרבן, ולא המלאך [מלבי"ם].