תגובתו של גדעון להתגלות מציגה קריאת כאב לאומית ושאלה תיאולוגית נוקבת על השגחת ה' בעת צרה. גדעון מסרב לקבל את הקביעה שה' נמצא עמו, ומעמת את המציאות הקשה של עמו מול הבטחות העבר.
בתחילת דבריו פונה גדעון בלשון בקשה ותחנונים ואומר בִּי אֲדֹנִי, שמשמעותו אנא. בהמשך הוא שואל מדוע מְצָאַתְנוּ, כלומר אירעה לנו, הרעה הזו, וקובע כי ה' נְטָשָׁנוּ, עזב אותנו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
גדעון ניגש לשיחה מתוך ענווה וחוסר אמון. הוא מסתפק בזהות הדובר אליו, אם מדובר בנביא או במלאך, ומתקשה להאמין שה' נמצא עמו באופן אישי [אלשיך]. הוא מבקש תשובה לשאלה מהותית: אם אכן ה' עמנו, מדוע פקדה אותנו רעה זו? [מצודת דוד]. המציאות הקשה גורמת לגדעון לחשוב שה' מסתיר את פניו ועזב את העם לחסדי המקרה והטבע, ללא השגחה [מלבי"ם].
טענתו המרכזית של גדעון נשענת על ההשוואה ליציאת מצרים. שיחה זו התקיימה בליל הפסח, לאחר שגדעון שמע את אביו קורא את ההלל ומזכיר את יציאת מצרים [רש"י]. גדעון תוהה היכן אותן נפלאות שנעשו למעלה מדרך הטבע [מלבי"ם]. הוא טוען שאם אבותיהם היו צדיקים, על ה' להושיע את העם בזכותם, ואם היו רשעים, הרי שכשם שה' עשה להם ניסים בחינם, כך עליו לעשות גם לדור הנוכחי [רש"י].
יתרה מכך, גדעון טוען שאי אפשר לתלות את הצרות הנוכחיות בחטאי העם, שכן גם במצרים היו ישראל שקועים בטומאה ועדיין לא נבחרו לעם, ובכל זאת ה' גאל אותם. קל וחומר כעת, כשהם כבר עמו הנבחר, לא ייתכן שיעזוב אותם [מלבי"ם]. סיפור יציאת מצרים עבר מדור לדור בדיוק למטרה זו, כדי שהדורות הבאים יבטחו בה' בעת צרה, ואם אין בכוחו של הסיפור להבטיח הצלה כעת, מה התועלת בו? [אלשיך].
ייאושו של גדעון מגיע לשיאו במילים וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ. הוא מציין כי גם לאחר שבני ישראל זעקו אל ה', כפי שעשו במצרים, הישועה לא הגיעה. במקום זאת, ה' שלח אליהם נביא שיוכיח אותם על חטאיהם. תגובה זו גרמה לגדעון להסיק בטעות כי ה' מסרב לשמוע בקולם והפקיר אותם בידי מדין, מבלי להבין שתוכחת הנביא נועדה רק להכניע את לבם לקראת הישועה העתידית [אלשיך].