המון זועם מתייצב מול אב שזה עתה גילה כי בנו החריב את מוקד הפולחן המקומי. במקום להתנצל או להיכנע לדרישת ההמון, האב משתמש ברטוריקה חדה, בהיגיון פנימי ובטקטיקה פסיכולוגית כדי לפרק את המתיחות ולהציל את חיי בנו. הוא מציב בפניהם מראה החושפת את חוסר התוחלת שבאמונתם.
בתגובה לדרישת אנשי העיר, פונה יואש אל ההמון בשאלה רטורית כפולה: הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל אִם אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ. רוב הפרשנים מסבירים כי יואש מציג בפניהם תמיהה הגיונית: האם ראוי שאתם תיאבקו בעבור הבעל ותנקמו את נקמתו? עצם ההתגייסות שלכם להגן עליו מוכיחה שאינכם באמת מאמינים בכוחו ובאלוהותו, שהרי אל אמיתי אינו זקוק להגנת בני אדם [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. כפילות הלשון בשאלה נועדה לכסות את כל האפשרויות: אם לבעל יש כוח לנקום אך הוא אינו רוצה בכך, מדוע תְּרִיבוּן בשבילו? ואם הוא רוצה לנקום אך אין לו כוח, כיצד תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ? [מלבי"ם]. גישה נוספת מציעה כי יואש אתגר אותם להושיע את פסל הבעל עצמו, שכבר נשבר, ובכך גרם להם לחשוש שמא במאבקם יגרמו לפסל נזק נוסף, מה שהרתיע אותם מפעולה [אלשיך].
לגבי המשך דבריו של יואש, אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד הַבֹּקֶר, קיימות במקורות שלוש גישות מרכזיות באשר לזהות המומת והממית. הגישה הראשונה גורסת כי האיום מופנה כלפי אנשי העיר. יואש, שהיה מנהיג מקומי ובעל המזבח, מאיים כי כל אדם מההמון שיריב בעבור הבעל יומת על ידו באופן מיידי, עוד בטרם יעלה הבוקר [מצודת דוד, רלב"ג]. הגישה השנייה מפרשת כי המומת הוא גדעון, והממית אמור להיות הבעל עצמו. יואש טוען כי מי שמתקוטט עם הבעל ונתץ את מזבחו, ראוי שהבעל עצמו ימית אותו עד הבוקר. העובדה שהבוקר הגיע וגדעון עדיין חי, מוכיחה כי לבעל אין כל כוח או ממשות [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השלישית רואה באמירה זו טקטיקת השהיה של יואש, המבקש מההמון להמתין עד הבוקר כדי לראות אם הבעל ינקום את נקמתו, אך למעשה מטרתו הייתה להרוויח זמן כדי לאפשר לגדעון לברוח [רש"י].
יואש מסכם את טענתו במילים אִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ. אם יש בבעל אלוהות אמיתית, הוא יריב את ריבו בעצמו ואין צורך שתעשו זאת במקומו [רש"י, מצודת דוד]. אנשי העיר השתתקו וקיבלו את הטיעון, מה שמעיד על כך שעבודת האלילים שלהם לא נבעה מאמונה עמוקה, אלא מחיקוי של מנהגי הסביבה [ביאור שטיינזלץ]. בעקבות אירוע זה נקרא גדעון "ירובעל", שם שנועד להשתיק את ההמון ולהעניק להם תחושה שהם ממתינים שהבעל יריב עמו, בעוד שבאופן סמוי השם רומז דווקא לכך שהבעל הוא זה שצריך לירא מגדעון [רלב"ג, אלשיך].