הפשיטות החוזרות ונשנות של שבטי המדבר הפכו את המאמץ החקלאי של בני ישראל למטרה נוחה לניצול וביזה. הפרשנים מסכימים כי המילה אִם בפסוק אינה מציינת תנאי, אלא משמעותה "כאשר", והיא מעידה על פעולה שחזרה על עצמה. המילה זָרַע מתייחסת לשלב שבו התבואה כבר נזרעה והחלה לצמוח [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
על אף שהפסוק עוסק בעם שלם, המילה זָרַע מופיעה בלשון יחיד. הסיבה לכך היא שהאיום המתמיד והצרה מצד מדין גרמו לרוב העם להימנע לחלוטין מעבודת האדמה. הכתוב מדגיש שאפילו אם חקלאי בודד היה מעז לזרוע את שדהו, מיד היו האויבים מגיעים ומשחיתים את יבולו [חומת אנך].
האויבים המוזכרים, מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם, היו עמים ושבטים נוודים, ובהם שבטים ערביים ששוטטו באזורי המדבר שבין חצי האי ערב לסוריה. פעם אחר פעם הם היו פולשים אל הארץ המיושבת כדי לנצל את חולשתם של ישראל [ביאור שטיינזלץ].
בסוף הפסוק קיימת כפילות לשונית לכאורה של פועלי העלייה. כדי ליישב זאת, מוסבר כי המילים וְעָלוּ עָלָיו אינן מתייחסות רק לעלייה למלחמה נגד עם ישראל, אלא מכוונות באופן ישיר אל הזריעה עצמה – האויבים פשטו במטרה ממוקדת להשתלט על היבול החקלאי [מלבי"ם].